״הבנתי שאני יכולה להכתיב לעצמי את המסלול״: טור אישי

קוראים לי מאיה, בת 16 מרעות. מה אני עושה רוב היום? לומדת בבית ספר, נפגשת עם חברים, מטיילת בחוג סיירות, מנגנת על פסנתר וגיטרה וכמובן שמבלה את שאר הזמן ברשתות החברתיות כמו שאר בני גילי.

כבר בכיתה ג' הייתי קוראת עיתונים, אמא שלי שהתלהבה מהרעיון, הייתה בוחנת אותי על כל השרים בממשלה, בגיל 8 ידעתי אפילו מי שר להגנת הסביבה (היום זו תמר זנדברג, למקרה ושאלתם). מאותו רגע, ידעתי שהעתיד שלי יהיה בעולם התקשורת – מדובר צה"ל ועד משרדי היח"צ הגדולים בארץ, לא ידעתי מתי אלמד או אתחיל לעבוד בזה, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

אחותי הגדולה נעם, בת 19, היא חיילת. למרות שאנחנו בדרך כלל ממש הפוכות, לפני שנה, בשיאה של הקורונה, היא החליטה שהיא רוצה להתחיל ללמוד לתואר, ואז אמרתי לעצמי, "למה אני לא עושה את זה גם?". כששאר הכיתה שלי עוד רק התרגלה ללמידה מרחוק, אני החלטתי להתחיל לחפש תוכניות של תארים בתיכון. חיפשתי בגוגל ובחרתי להירשם לתואר בתקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. הבנתי שהתוכנית הזו מתאימה לי, אני בוחרת את המקצוע שמעניין אותי, וגם אני יכולה להמיר בגרויות דרך קורסים באוניברסיטה, שיחשבו לי בלימודים באקדמיה בעתיד (ותכלס, היתרון הגדול זה שאני מסיימת בגרות לפני כולם ויכולה להפסיק להיכנס לשיעורים בבית ספר... עוד זמן בשבילי לטייל ולעשות את הדברים שאני באמת אוהבת).

מה ששונה באוניברסיטה היה שלמרבה ההפתעה אנשים בחרו מרצונם החופשי להיות שם (ולא כי הכריחו אותם!). הם שם כי הם רוצים ללמוד. כשאני לומדת תקשורת, אני מבינה שגם אני נהיית כזאת.

מאז שהתחילו הלימודים, הבנתי שאני יכולה להכתיב לעצמי את המסלול שלי. במקביל לתואר, הרגשתי שיש לי זמן ואני רוצה לנצל אותו אז חיפשתי מקום לעבוד. במקום לעבוד בבייביסיטר או בפיצרייה חיפשתי משהו שיהיה קשור לעולם שלי, אמא שלי הציעה לי לעבוד במשרד שלה כיועצת דיגיטלית, זה היה נשמע לי סבבה, נערה בת 16 במגדלי אלון בתל אביב. עבודה סטנדרטית סך הכל.

היום בעבודה אני כותבת פוסטים לחברות, עורכת סרטונים, כותבת מודעות ואפילו עושה הרצאות על טיקטוק. כי בינינו, גם באוניברסיטה או בעבודה, אי אפשר ללמוד את מה שאנחנו, בני הנוער, רואים וחיים.

העצה שלי ואחד הדברים שאני חושבת שהכי בולטים בטיקטוק זה הדברים האמיתיים, "המלוכלכים" כביכול. אם באינסטגרם מה שעובד זה הפוסטים הכי אסתטיים, הכי יפים והכי "מזויפים", בטיקטוק מה שעובד זה הדברים הכי אותנטיים - לראות מישהו אוכל המבורגר או מישהו שקם הרגע מהמיטה ונראה הכי אמיתי שיש.

למרות שאני נערה בעולם של מבוגרים, כי אני לומדת לתואר עם חבר'ה אחרי צבא ובמשרד אני מוקפת בזקנים (חלק כבר נשואים ויש פה אפילו כאלה עם ילדים בני גילי), אני לא שוכחת להנות גם מלהיות נערה ודווקא במקום הזה אני מרגישה שיש לי ערך רב, יש לי זווית ראייה צעירה ומרעננת לתת להם. אני יכולה לצחוק עם חברים מהעבודה על זה שהטיקטוק שלהם לא באמת הצליח ולגרור חצי משרד, כשהמבוגר בן 45, להשתתף בטרנד ריקודים.

אולי אתם תחשבו שזה קצת מוזר שמישהי בת 30 מתייעצת איתי על טיקטוק. בחופש הגדול הזה למדתי שכל אחד ואחת, לא משנה באיזה גיל, יכולים לתרום וללמוד בדרך שלו ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף לשנת הלימודים הקרובה. אז בכיתה או בזום, שיהיה לכולנו המון בהצלחה בשנה הקרובה!