עמית הכטר: "אני רוצה לקבל תפקידים בזכות יכולות המשחק שלי ולא מספר העוקבים שלי"
כוכב הנוער עמית הכטר בן ה-20 ממשיך לכבוש את המסך, חולם חלומות גדולים, נאמן לעיר מגוריו ולשבט הצופים שלו ומבקש מכם להפסיק לדאוג למספר העוקבים ופשוט לעבוד קשה. ראיון מיוחד.
עמית הכטר בן ה-20 ממודיעין, שגאה מאוד בעיר המגורים שלו, הוא בן לאבא הייטקיסט ואימא מיילדת, אח סנדוויץ׳ לאח גדול ואחות קטנה. הפנים שלו מוכרות לכם מפרויקטים שונים כמו ׳בית הכלבים׳, ׳אחותי קפצה כיתה׳, ׳זורמים׳, ׳מחנה אבא׳ וספיידרז׳. הוא ידע כמעט במהלך כל חייו שהוא רוצה להיות שחקן. אמנם הוא התחיל לשחק בגיל 15, אבל כבר מכיתה ו׳ נדבק בו הרצון לגלם את כל הדמויות שבעולם ונראה שעד כה – הולך לו לא רע בכלל: ״אימא שלי נורא אוהבת את תחום המשחק וגם ההורים שלה, כנראה שהאהבה הגיעה מהם. אני זוכר בערך מגיל 4 שסבא וסבתא היו לוקחים אותי להצגות ולקולנוע באופן קבוע. בגלל שסבתא לא רואה טוב, היינו יושבים באופן קבוע בשורה הראשונה, איפה שהשחקנים יורקים עלייך – זה הדבר שהכי אהבתי בילדות, הרוק של השחקנים בעין״ הוא צוחק וממשיך ״משום מה, לא יכולתי להוריד את העיניים מהבמה, רציתי לדעת מה יש מאחורי הקלעים – זה הטריף אותי״.
בגיל 8, בעקבות העבודה של אביו, עברו עמית ומשפחתו לקליפורניה, ארה״ב ושם חברה של המשפחה פתחה חוג תיאטרון ביתי, הפעם הראשונה בה עמית נחשף למסגרת של לימודים בתחום ״החוג היה ממש ביתי וחמוד. לאחר שנתיים חזרנו לארץ וחבר ממש טוב שלי מגיל אפס ראה איזו מודעה בעיתון של סטודיו ׳על הבמה׳ במודיעין. התלבטתי המון אם ללכת אתו ואז החלטתי שכן. הייתי שם מכיתה ו׳ ועד סוף יב׳, זה המקום שטיפח אותי משחקית ונתן לי המון ידע וניסיון״.
הכטר גדל בבית תומך, בו לטענתו ״כל אחד מהאחים מצליח במה שהוא מכוון אליו, אצלי בבית הכול פתוח על השולחן ואנחנו זוכים להמון תמיכה מההורים״ ובנוסף, היה תלמיד טוב במגמת תיאטרון, שתמיד חשב שיש לו הפרעת קשב, אבל אף פעם לא באמת הלך לאבחון ״הייתי מצחיק כזה והיה לי קשה להתרכז בשיעורים. הייתי הולך לסיבוב בחוץ ואם הייתי צריך עזרה, פשוט ביקשתי. גם כשהתחלתי לעבוד באזור כיתה י׳ בתחום המשחק, מאוד התחשבו בבית הספר וגם בצילומים עזרו לנו להמשיך עם שגרת הלימודים״.
בוא נחזור להתחלה, מתי היה האודישן הראשון שלך?
״בכיתה ז׳ המדריכה בסטודיו שלחה אותי ועוד חבר לאודישן לסרט שנקרא ׳מדינת הגמדים׳. זה היה האודישן הראשון שלי וכבר אמרו לי כן, שזה כיף מצד אחד אבל מצד שני זה הכניס אותי להסתכלות של ׳אה, זה קל׳ וזו לא הסתכלות טובה. זה היה הפרויקט הראשון שלי ואני זוכר שחשבתי לעצמי שאף פעם לא יצא לי לחוות משהו כזה, להיות על סט ולעבוד – זה היה פשוט וואו״.
איך זה מרגיש לעבוד כל כך הרבה שנים ולהגיע לרמה של הכרה כמו שהגעת אליה?
״זה חלום. לפני כמה זמן, יצא לי פתאום להסתכל אחורה על השנים שעבדתי וחשבתי ׳וואו, הכול ממש זרם לי בגדול, הלך לי טוב וכיף לי׳ ופתאום אני מקבל גם תגובות ברחוב. בדיוק חזרתי מאילת ושם הרי מפוצץ ילדים, אז מלא ניגשו אליי וגם הורים ניגשים וביקשו סרטונים וכו׳, פתאום לקבל את ההכרה הזו זה הכי כיף שיש. אני מרגיש כאילו אומרים לי שהם ראו מה שעשיתי והם גם אהבו״.
יש לזה גם חסרונות, קרה לך מצב שהרגשת שזה מציק שניגשים?
״זה יכול להיות ברגעים שלא מתאימים כל כך, אבל אני חושב על הצד השני כל הזמן. אם הם ראו אותי וזה כיף להם לגשת אליי, מי אני שאהרוס להם את הרגע? גם אם אני אהיה שנייה באאוט, אני אתאפס ואעשה איתם תמונה, סרטון, מה שירצו. בכיפור האחרון ניגש אליי ילד ואמר לי ׳יואו איזה באסה, אני לא יכול לצלם, אני בלי טלפון׳ אז אמרתי לו ׳בוא נשב נדבר קצת, זה הרבה יותר מגניב׳. הוא שאל שאלות וזה היה ממש אנושי ולמרות שהוא לא יכול להוכיח את זה לאף אחד, הוא יודע שזה קרה ויהיו לנו את הזיכרון הזה״.
בחנוכה 2019, רגע לפני שהקורונה הגיעה והשתלטה על העולם, במחזמר ׳כל ההתחלות׳ לזכרו של אמיר פרישר גוטמן ז״ל, שמבוסס על שיריו. במחזמר, גילם עמית את אמיר עצמו ״נורא שמחתי שהתקבלתי, כי זה היה משהו שלא עשיתי אף פעם ואז התברר שזה מתנגש עם פרויקט אחר וויתרנו על זה ולאחר כמה זמן, היה עוד שחקן שהתאריכים לא הסתדרו לו והתפקיד שוב חזר אליי. באתי לחזרה הראשונה ולא כל כך ידעתי מה לעשות, זה ממש החזיר אותי לילד הקטן שיושב בשורה הראשונה. פתאום זה עשה לי פלאשבק, אני עכשיו השחקן שיורד לקהל שמורכב מילדים כמוני, עם עיניים נוצצות. אין כיף גדול מזה״.
תיאטרון וטלוויזיה זה ממש שונה, מבחינת תגובות הקהל, איך זה הרגיש לך?
״אני תמיד אומר שהם שניהם משחק, אבל הכי שונים בעולם. לעשות תיאטרון זה כשאתה אומר איזה פאנץ׳ וישר 300 איש צוחקים ורואים את החיוך על הפנים שלהם, יש תגובה מידית וזה ממלא אותך ונותן לך דרייב, אתה ממש חי על זה״.
עד כה, נראה שהכול ורוד ומנצנץ אצל עמית, אבל כמו אצל כל שחקן צעיר – גם הוא עבר רגעים קשים ומאכזבים ״היה איזה אודישן לסרט שממש רציתי והתקדמתי והגעתי לשלבים הסופיים, אבל בסוף לא התקבלתי ולאחר מכן היה שוב אודישנים שרציתי והגעתי לסופיים ומישהו אחר לוהק. זה ממש שבר אותי, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה יותר ואין לי כוח שלא לוקחים אותי, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתאפס״ איך הרגעת את עצמך? ״הבנתי שאני לא יכול לקחת הכול, תמיד יכול להיות מישהו שיותר מתאים ממך וזה לא בהכרח אומר שאני שחקן לא טוב, אלו הצדדים הקשים במקצוע. הגעתי להבנה שצריך להגיד תודה על מה שיש״.
כבר צברת רזומה יפה בשנים האחרונות ומלבד המחזמר בו שיחקת את אמיר, מה עם תפקיד ראשי דווקא במסך הקטן?
״זו שאלה ממש טובה, אני סבלני.. אני לא אומר עכשיו שנמאס לי ואני לא עושה כלום עד שאני לא זוכה להכרה הכי גדולה בעולם, אני כן עובד קשה ובטוח שזה יגיע, אני מחכה. בינתיים טוב לי איפה שאני, לעבוד עם אנשים שאני אוהב וליהנות מהדמויות שאני עושה. אני לא בלחץ, אני מאמין בראש שזה יגיע״.
הראיון המלא בגליון אוקטובר של 'מעריב לנוער'
