"הרגשתי שאני חיה בגיהנום"

את התאריך בו הפסיקה לימור את ההריון סביר להניח שהיא לא תשכח לעולם. יומיים לפני יום הולדת 40 בבוקרו של יום השואה שהפך, כמה סמלי, ליום השואה הפרטי שלה, נולד בנה המת. ההריון, לפחות בהתחלה, היה תקין. כל הבדיקות עברו חלק, ההרגשה הכללית הייתה טובה ואפילו העובדה שהיא עומדת להביא לעולם ילד לבד לאחר שבן הזוג החליט לעשות צעד אחורה ולצאת מן התמונה, לא השפיעה על האושר שהציף אותה באותה תקופה.

המכה נוחתת

"האופוריה התחילה להתערער בשבוע 23, לאחר סקירת המערכות המאוחרת", מספרת לימור המתגוררת בתל אביב, "זה היה ביום חמישי, הגעתי לרופא שעשה לי את הבדיקה ובמהלכה אמר כי חדרי המוח של התינוק מורחבים וכדאי שאני אעשה בדיקה נוספת ביחידה לחקר מוח עוברי בוולפסון. מאחר שהממצא הזה לא אמר לי כלום ולא ייחסתי אליו יותר מידי חשיבות הגעתי לבדיקה לבד, עדיין לא קולטת עד כמה אני אזדקק לכתף קרובה לבכות עליה. במשך 50 דקות של בדיקה ואגינלית לא נעימה בה נכחו הפרופסור המומחה ומספר סטודנטים סטאז'רים שלו, אני שומעת כל מיני הסברים ומושגים רפואיים נזרקים לאוויר ולא ממש מעכלת. אני שוכבת שם לבד, אטומה, מנותקת לגמרי, כשמיליון אנשים סביבי מנתחים בקור רוח את הבעיה שלי.

‎תחילתו של הסוף

לבסוף אני מתבשרת שלתינוק אין קורפוס קלוסום, אותו חלק במוח המחבר בין האונה הימנית לשמאלית ולכן מומלץ שאפסיק את ההריון. לטענת הפרופסור אין סיכוי שאותו חלק במוח יתפתח, והתוצאה של מום כזה היא ילד עם נכות ופיגור שכלי קשה, אך יחד עם זאת ישנו סיכוי של 20% שהפגיעה תהיה פחות קשה. באותו שלב נכנסת עובדת סוציאלית שמסבירה מהי הפרוצדורה במקרים כאלה ורק כשהתחילו לדבר כבר במושגים טכניים וענייניים התחלתי לעכל מה קורה סביבי. ההלם והבכי שהתפרצו עוד בבית החולים המשיכו גם בבית, ממנו לא יצאתי במשך שבוע. הייתה הרגשה של חוסר אונים שכל עולמי חרב עלי, סוג של גיהנום בו אני מנסה להאחז בכל בדל מידע, חוקרת כמה שרק אפשר על המום הזה ומדברת עם הורים לילדים עם מומים מן הסוג הזה שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אומרים שכמה שהם אוהבים היום את הילד אם הם היו מגלים במהלך ההריון על המום הם היו מונעים ממנו ומעצמם את הסבל ומפסיקים את ההריון.

ההחלטה נפלה - ההריון יפסק

ביקשתי לעבור סקירה נוספת כדי להבין יותר לעומק מה מצבו של התינוק, התייעצתי גם עם רב שאמר כי מדובר במקרה קשה ולא הוסיף מעבר לזה, כך שבסופו של דבר הבנתי שאין לי יותר מידי ברירות, גם העובדה שמדובר בילד ראשון, שאני חד הורית ללא בן זוג לא הקלה ומבחינתי לא היה מקום להתלבטות.

ועכשיו גם צריך ללדת

מאחר שההחלטה נפלה על פסח עבר לו עוד שבוע עד להפסקת ההריון כשבכל אותה תקופה על אף שאני יודעת שההריון עומד להסתיים אני ממשיכה לקחת ויטמינים, חומצה פולית, לא חוזרת לעשן באיזשהו מקום אולי מתוך צורך להעניק לתינוק שחי ובועט בתוכי חיים יותר בריאים בתקופה הקצובה שנותרה לו. בדיעבד, אני שמחה שלא הפסקתי את ההריון מיד. כל אותם שבועיים בהם נשאתי אותו ברחמי, על אף שידעתי שאני עומדת לאבד אותו, עזרו לי לעבד את האובדן ולהיפרד ממנו כמו שצריך.
הלידה עצמה הייתה ארוכה, 18 שעות של כאבים, עם צירים שלא מתקדמים. כשהוא יצא הייתה בחדר דממה שהופרה על ידי הצרחות של היולדות בחדרים הסמוכים ובכי התינוקות שלהן לאחר מכן. לאחר שווידאתי עם אמא שלי שהוא נראה בסדר ביקשתי לראות אותו והתגובה הראשונית שלי הייתה צרחה 'אמאל'ה', נבהלתי נורא, לא בגלל שהוא נראה מפחיד או משהו כזה, אלא יותר מהפליאה שבשבוע 26 הוא נראה ממשי, בובה קטנה ויפה ששום דבר לא מעיד שהיא נושאת איזשהו מום.

התמודדות יום יומית עם האובדן

את שלושת החודשים הבאים העבירה לימור בעיקר במיטה, לא מדברת או נפגשת עם אף אחד, מתמודדת עם דימומים, בצקות ברגליים ומשקל יתר. "הסביבה הייתה מאוד תומכת ואמפתית אבל הרגשתי שאף אחד לא באמת מבין את גודל הכאב. פניתי לעובדת סוציאלית שמתמחה באובדן הריון והשיחות עמה קצת עזרו להתמודד, אולם אפילו עכשיו, כשכבר עברו שישה חודשים, קשה לי להגיד שחזרתי לגמרי לעצמי. מספיק לי לראות ברחוב אישה בהריון, או מכר ששואל אותי איך הילד או איך עברה הלידה כדי לחוש שוב את הטראומה. הנחמה היחידה שלי היום היא שתוצאות הנתיחה הפתולוגית של התינוק קבעו כי לא מדובר בפגם גנטי שלי, אלא ב'טעות של הטבע', כך שיש עוד תקווה להיכנס להריון תקין וללדת ילד בריא".

הדילמה הקשה ביותר

עם החוויה שעברה לימור מתמודדות לא מעט נשים בארץ. מתוך כ-20 אלף הפלות יזומות המתבצעות בישראל מידי שנה, כ-17% מתוכן הן כתוצאה מחשש של מומים בעובר. תחושת האבל והאובדן אמנם משתנה מאישה לאישה ותלויה בשבוע שהיא נמצאת, בקלות בה הצליחה להכנס לאותו הריון או בגיל שלה, אולם כמה שקשה ההתמודדות אחרי הפסקת ההריון לא פחות מייסרת היא הדילמה האם להאמין לסטטיסטיקות שהילד יצא פגוע או דווקא להאחז בסיכוי שהוא יהיה בריא.

גל קורן, מנהלת הפורום אובדן הריון בתפוז, נתקלת במסגרת הפורום בנשים רבות המתמודדות עם הדילמה כשלטענתה, בסופו של דבר, רובן המכריע בוחר לא לקחת את הסיכון וכן להפסיק את ההריון. "אמנם כולן הולכות לדעה שנייה ושלישית, לטובי המומחים, לרבנים, אך בסופו של דבר, ברוב המקרים, אם הבדיקה מעלה ממצא לא תקין הן מעדיפות להפסיק את ההריון. הממצאים של הבדיקות נותנים לרוב תמונה מאוד ברורה וחותכת על מצב התינוק, כמו למשל במקרים של תסמונת דאון או מומים מסוימים במוח, כך שאין כל כך מקום להתלבטות. אולם ישנם מומים שאין ודאות גבוהה אם התינוק נושא אותם עד שהוא נולד, כמו במקרה של שפה שסועה או נגיף ה-CMV, אז הדילמה הרבה יותר קשה".

רב שאינו בודק את המקרה לגופו הוא שרלטן

במקרים בהם הממצאים אינם ודאיים כמעט במאה אחוז, ההתמודדות עם הפסקת ההריון קשה עוד יותר, שכן בנוסף לסבל הפיזי והנפשי, מתווספת גם תחושת ההחמצה והספק, האם עשינו את הצעד הנכון? "ככל שהסיבה הרפואית להפסקת ההריון ברורה, קל יותר להורים לעבור את הטראומה בשלום, אומר הרב ד"ר מרדכי הלפרין", מומחה לרפואת נשים ומנהל מכון שלזינגר לרפואה והלכה, "אצל נשים דתיות לדוגמא יש השפעה לא מבוטלת למה שאומר הרב מה שמקנה יותר ביטחון ועזרה בהתלבטות, ביחוד כשרבנים כיום הרבה יותר בקיאים במונחים רפואיים ומבינים לעומק את חומרת הבעיה. הדיון ההלכתי כיום בנושא של הפסקות הריון מאוד רחב ופתוח לפרשנויות, ובניגוד לעבר כבר לא מתייחסים להפלה כאל רצח פשוטו כמשמעו. באופן כללי, כשההריון מסכן את חיי האם, אז אין ויכוח, כל הרבנים יפסקו שצריך להפיל, אך בתחומים האפורים בהם אין ודאות מוחלטת לגבי מצבו של העובר, הדיעות חלוקות וכל רב פוסק הלכה אחרת. אך חשוב לציין, שלא משנה מהי החליט הרב, כל פסיקה שלו צריכה להיעשות לאחר שקרא את כל הנתונים הרפואיים והבין אותם היטב, רב שלא עושה זאת הוא פשוט פושע ושרלטן".

לליאת היה ברור שהיא עושה הפלה. היום אולי היתה עושה דברים אחרת

עם אותה דילמה מורכבת התמודדה ליאת, 34, מבת ים. במקרה שלה, ההתלבטות הייתה האם להשאיר את התינוקת שנדבקה בנגיף ה-CMV הגורם לבעיות נוירולוגיות קשות, עיוורון וחרשות או לקחת את הסיכון של 30% שהיא תוולד בריאה. "למרות ש-8 חודשים לפני שנכנסתי להריון עשיתי בדיקת דם שהעלתה כי אני נושאת נוגדנים לנגיף ה-CMV, אבל לא חולה במחלה, בביש מזל גדול נדבקתי שוב במהלך ההריון", מספרת ליאת, "בשבוע 22 עשיתי בדיקת מי שפיר שהעלתה כי התינוקת גם נדבקה במחלה ומכאן למעשה התחילו הייסורים וההתלבטות הקשה האם להמית אותה או לא. בעלי ואני חקרנו המון את הנושא, נכנסנו לפורומים ודיברנו עם הורים שעברו את אותה סיטואציה, שבסופה כמעט כולם החליטו להפסיק את ההריון. אמרנו לעצמנו שאנחנו עדיין צעירים, שמדובר בהריון ראשון ושנכנסנו להריון בלי בעיה ולכן היינו מאוד שלמים עם ההחלטה, אולם כמה שלמה שלא הייתי עם ההחלטה, כל התהליך היה עבורי סיוט מתמשך, בכיתי המון ולקח לי חמישה חודשים בערך לחזור לעצמי לגמרי. ברור שהיום עוברות בי מחשבות שאולי לא עשיתי את הצעד הנכון במיוחד אחרי שחברה שלי שהייתה בהריון ורק בדיעבד גילתה שהעוברית נדבקה בנגיף, ילדה באורח נס ילדה בריאה. כיום אני מעדיפה לא להיכנס לזה יותר מידי, ולא לחשוב מה היה קורה אילו, זה מה שראיתי לנכון באותה תקופה והיום אני לא בטוחה שהייתי עושה את הדברים אחרת".