אני רוצה לבד
כשהפעוט שלכם מודיע לכם שהוא רוצה לעשות הכל לבד, אל תיבהלו! מדובר בשלב התפתחותי נורמלי. על חשיבותה של העצמאות וכלים להתמודדות איתה
השעה היא שבע ועשרים בבוקר. בשבע שלושים וחמש, לכל המאוחר, את מוכרחה להיות כבר באוטו עם הילד, כשהוא ארוז בכיסא הבטיחות. אם תאחרי לעבודה פעם נוספת, פרצופך יקשט את לוח המטרה במשרדו של הבוס, ושאר העובדים יזומנו לטורניר קליעת חצים. שבע ועשרים. חמש עשרה דקות לשיגור ואת בחדרו של בנך בן השנתיים, שעדיין לבוש פיג'מה.
"בוא נוריד את הפיג'מה", את אומרת, וברגע של חוסר ריכוז את מושכת את מכנסיו ומשילה אותם מעליו בשליפה. עוד בטרם הספקת לעכל את גודל הטעות, את מבחינה בפניו המתעוותות, וכאב חד של קריעת עור התוף מלווה את זעקת האימה: "לאאאאאא! אאאאאאא---ני! לבד!". איך הצלחת לשכוח שאת המכנסיים של הפיג'מה הוא מוריד בעצמו ושבכלל יש מעט מאוד דברים שאת חופשייה לעשות לבדך ללא אישורו?
אחרי שמונה דקות של בכי קורע לב ותקווה כנה שהשכנים עוד לא התקשרו לשירותי הרווחה, את להוטה מתמיד לעמוד בלוח הזמנים וחוזרת לזירה בנחישות. "בוא, לולו, נלבש את החולצה עם הג'ירפה"! את ראשו ואת ידיו עוד הצלחת להשחיל מבעד לחולצה, מבלי שיבחין שהייתה שם התערבות תומכת מצדך, אבל עכשיו הגענו ל"תיק-תקים". אותם - הוא פשוט מוכרח לרכוס בעצמו! גבותיו מצטמצמות ומבטו מרוכז בשלושה כפתורים כתומים הנטועים על כתפו. הנה-הנה (את מחסירה פעימה) הוא הצליח לסגור כפתור, אך מסתבר שהיה זה השקע של הראשון עם התקע של השלישי. מישהו שממש שונא אותך עיצב את החולצה. השעה היא שבע שלושים ותשע, וחלפו כבר ארבע דקות מאז, והקידום שלו ייחלת מתנדף לו לארבע רוחות השמיים.
גיל ההתבגרות הראשון
את מגלגלת עיניים ותוהה, לאן נעלם אותו מלאך תמים שלך, שרק גרגר בהנאה למראה פנייך? מערבולת שאלות מתעוררת ביאושך: מי החליף את תינוקך במפקד קומנדו תובעני, העטוף בגוף של בנך? איך זה ייתכן שלמרות חדוותך לעשות הכל במקומו, הוא עומד מנגד ומתעקש לבצע כל דבר בעצמו? איך נפלה ההחלטה על הכרזת העצמאות של הקטנטן ללא כל אישור של האו"ם או לכל הפחות הנהון הסכמה של "אמא ואבא"? ואיך מבלים בוקר של שלווה עם זאטוט בן שנתיים המצעיד את המשפחה לצלילי הפזמון - "אני! לבד! עכשיו!".
ד"ר חנה צור, מרצה ללימודי מוסמך לגיל הרך באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקרת התפתחות חברתית של ילדים, מסבירה שתופעת הקריאה לעצמאות בגיל שנתיים היא חלק מתהליך כולל המוגדר כגיל ההתבגרות הראשון בקרב ילדים: "כמו בגיל ההתבגרות השני (המתרחש בתקופת הנעורים), מתחולל ניסיון מאוד חשוב להגדיר מי אני: מהו טיבי כאדם נפרד, כאדם מיוחד". לדברי ד"ר צור, בה בעת קיים מנגד הצורך בנוכחות ההורים. תפקידם לספק מסגרת, ותפקיד הילד - לנסות ולהתעמת עמה. דרך ההתעמתות מתבצע תהליך ההגדרה.
ד"ר צור מציעה דוגמאות פשוטות להמחשת העניין: "פתאום מתעורר בבקרים הדיון סביב בחירת הלבוש. הילד רוצה להגדיר, להחליט בעצמו, אך אינו בדיוק יודע מה הוא בעצם רוצה ללבוש. הוא יודע שהוא רוצה להחליט, אך אינו יודע באיזה אופן לקבל החלטה. בשלב זה, מאוד שכיח שכל המלצה שתוצע, תזכה לתגובה המוכרת - 'לא'! רק בשלב השני, הוא יחזור ויבחר את אותה חולצה שכבר שלוש פעמים קודם לכן הוא התנגד לה". צור מספקת תרגום חופשי לכוונת המשורר: "באמירת הלאו, הילד אינו מתנגד לחולצה שהצעת - אלא לעצם העובדה שהצעת אותה, ובכך - עשוי היה להיגזל ממנו שלב בתהליך ההחלטה. למעשה, הילד דוחה את ההתערבות מצידך, אך לאחר דחייתה הוא ייעזר בה לצורך נטילת ההחלטה".
פרופ' זאב קליין, מומחה לפסיכולוגיה של הגיל הרך ומייסד החוג למדעי ההתנהגות במכללה למינהל בראשון לציון, מתאר את התהליך ומסביר מדוע הוא מתחולל דווקא סביב גיל שנתיים: "ההתפתחות הפיזית של הילד, המאפשרת לו בשלב זה לבצע יותר ויותר פעולות ללא עזרתו של איש, מאפשרת לו סופסוף לגלות את העולם מסביבו. כתוצאה מכך, יותר ויותר, הוא מכיר ביכולותיו ומגלה את נפלאותיה של העצמאות. נוצר פרדוקס: דווקא בשלב המרגש, בו הוא כבר טועם את טעמה המתוק של העצמאות, הוא נפגש עם הדבר הנורא הזה שאנחנו קוראים לו 'חוק וסדר'".
עצמאות עם גבולות
דבריו של קליין האירו פתאום את חווית האתגר האישית שלי מהימים שבהם בני התחיל ללכת בכוחות עצמו. פתאום הוא החל לפלוש לתוך חצרות השכנים ואני נאלצתי לרדוף אחריו נבוכה, בניסיון נואש להסביר שאדון וגברת שמילנסקי מעדיפים לשמור על פרטיות. "זהו המפגש הראשון של הילד עם 'הסדר החברתי'", מסביר פרופ' קליין. "זהו מפגש פנטסטי. אנחנו לא נוהגים לפרוץ גבולות, ועל-פי רוב מתנהלים בהתאם למקובל. והנה מגיע לעולם ילד, שעדיין אינו מכיר את הגבולות ונתקל בעולם מסובך ומגביל. המפגש הוא קשה ביותר. מצד אחד, עד לשלב זה הוא היה תלוי באחרים לסיפוק צרכיו, אך לא היה מחויב בעמידה בדרישות החברה. עכשיו הוא בלתי תלוי, אך מנגד - מוגבל בחוקים. התוצאה הטבעית למצב היא הבעת התנגדות, ולא אחת - הבעת ביטויים של תסכול".
צור מחזקת את היבט הגבולות ומסבירה את חשיבותם: "נורא חשוב לתת לילד את האפשרות להגדיר את הכוחות שלו, אך זה טראגי אם לא שומרים על הגבולות ונדמה לו שהכל מותר. מתקבלת חוויה של עולם מציף הגדול מדי לכוחותיו". מנגד, קיים הקוטב השני, שצור מזהירה גם ממנו: "באותה מידה זה טראגי אם שוברים את רוחו של הילד והופכים אותו לצייתן. ההבדל בין ילד מרדן לילד נעים הליכות אינו טמון באופן בלעדי בהוריו, אלא כמובן גם בטמפרמנט הטבעי שלו".
"הסכנה בילד עדין, שקט ומרוצה היא, שלא תהיו ערים לכך שצריך לעצור ולאפשר לילד בחירה גם אם אינו מתעקש עליה. ילד שאינו נחשף לבחירות, אינו יודע לעצור ולומר מה הוא אינו רוצה". למרות הפיתוי להישאב לנוחות, צור מבהירה להורים מה המחיר הכבד הטמון בזה: "כשילד אינו יודע לומר בבירור 'אני לא רוצה', אין לו מנגנון הגנה חברתי. בריונים יזהו אותו כחלש, ובמצבים של לחץ חברתי אין לו כלים להתנגד ללחץ".
חיי היום יום מניבים מגוון הזדמנויות להתעוררות הקונפליקט שבין הצרכים השוטפים שלנו בניהול שיגרה, לתפישותינו האידיאולוגיות כהורים. צור דנה בקושי של ההורה להתמודד עם משבר גיל השנתיים: "למי יש כוח כל היום להתעמת? זה פשוט מתיש. נוסף על כך הילד המוכר שלנו משתנה. השינוי שלו מכריח אותנו לשנות הרגלים בעצמנו. הבוקר פתאום מתארך, אחרי שהייתה כבר שִגרה מתוקתקת. כל בחירה הופכת נושא למשא ומתן. זה דורש מאיתנו להסתגל מחדש ליצור הזה שמתמקח איתנו על כל דבר, זה פשוט מעייף".