שלי ורוד: "לא אוהבת להיות בהיריון"

לפני שישה שבועות, ילדתי את בתי השנייה ואין מאושרת ממני. להיות אחרי ההיריון והלידה מרגיש כל כך טוב, כל יום אני אומרת לעצמי, איזה כיף שאני אחרי- אוי, ההקלה... אני אוהבת להיות אמא, אבל לא אוהבת להיות בהיריון. כבר בחודש הרביעי להריוני, החלטתי לא לעלות יותר על המשקל, הקפדתי על תזונה בריאה ונכונה ופחות הוטרדתי ממשקלי העולה. כמו כן, החלטתי ללבוש רק שמלות, כי במכנסיים הרגשתי עד כמה התרחבתי בירכיים ובאזור האגן וזה הרגיש שונה.

רוצים להישאר תמיד מעודכנים? עשו לנו לייק בפייסבוק של נענע10 לייפסטייל

הפוסט שהעליתי בחודשים האחרונים, בהיריון סיכם את התקופה. קראתי לו "געגועים״ , כי באמת, אבל באמת שהתגעגעתי להכל: לישון על הבטן או על הגב ובלי מאה כריות, לאכול ביצים ובעיקר שקשוקה, ביצת עין וגם למיונז שבסנדוויץ' או כל אוכל מבושל ומוקפץ מבלי לקבל בחילה. למזלי אני לא אוהבת סושי או דגים. התגעגעתי לארון הבגדים שלי ובעיקר למכנסיים הקצרים (ההיריון היה גם בחום יולי אוגוסט) או הארוכים ובלי החלקים המוזרים האלה שממשיכים על הבטן, כי ככה נראים מכנסי היריון.

התגעגעתי לימים בהם אני הולכת ברחוב בשקט בלי לקבל תגובות או הערות ״את גדולה לחודש חמישי?!״או ״ היי שמנה״!

אני יודעת שיש נשים שאוהבות להיות בהיריון, אבל אני לא אחת מהן. ולא משנה כמה אנשים אמרו לי שאני נראית טוב או יפה, אני הרגשתי אחרת. הפס הזה בבטן, כתמי העור על החזה, ובכלל מבחינה הורמונלית הגוף שלי השתגע ואיתו גם מצבי הרוח...

מודה שלא היה לי קל עם כל השינויים הנפשיים והפיזיים. אבל זהו זה ניגמר! שלב ההיריון מאחורי וגם הלידה שהייתה חצי גיהינום וחצי גם עדן. כמובן שגיהינום כי היו לי כאבי תופת (עד האפידורל ) ברמה כזאת, שכל הגוף שלי רעד וטפטפתי זיעה. והחוויה המדהימה -גן העדן החלה מהרגע שקיבלתי אפידורל. הייתה לי גם מיילדת מהממת. אחרי כמה שעות שכיבה כשאני רגועה עם יהב אהובי לצידי וארבע דחיפות, בל נולדה.

אמא- אני אוהבת להיות, עם כל הקשיים של להתרוצץ בין שתי בנות קטנות, חוסר השינה כי קמים בלילה מאה פעם להניק, ואפילו כשבבוקר מגלים שמאי צבעה את כל הקיר בחדר שלה עם האודם הוורוד שלי, אני אוהבת ומאוהבת בהן. ועכשיו, סוף סוף הגעתי לרגע שבו אני יכולה גם להשקיע בעצמי, בל עוד מעט בת חודשיים, מאי נרגעה עם קטעי הקנאה, ואני חזרתי להסתכל על עצמי במראה . אפילו עליתי על המשקל.

אני מוכנה לחזור להיות ה-שלי שאני מכירה: להתאמן, לעשות צבע ופסים בשיער (כן, כן חיכיתי עם זה אפילו שאומרים שמותר), להמשיך בטיפולי הלייזר להסרת השיער, וגם לקבל עיסוי בכפות הרגליים עם המניקור. היום סוף סוף התחלתי במסע, פינקתי את עצמי בטיפול פנים אצל ד״ר דב קליין. הלכתי להחזיר את המראה הזוהר (והלא יבש) בחזרה לעור הפנים שלי. עשו לי טיפול עדין, המותאם לאמא המניקה. מרחו עלי קרמים עדינים, וקפסולות בכדי לנקות ועזור להתחדשות התאים בעור הפנים שלי, להחזיר את הלחות, ולתת לעור הפנים שלי מראה בריא. בסוף גם קיבלתי עיסוי מפנק באזור הצוואר והכתפיים. היה לי כייף לשכב שם במיטה המפנקת עם המוזיקה הנעימה והטיפול המרגיעה ורק להתפנק. אפילו עשיתי סלפי כשאני מרוחה בקרמים.

אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרשתי לעצמי לעשות משהו רק בשבילי ולצאת זוהרת ויפה. את האמת, אני כבר מוכנה לפינוק הבא, זה עשה לי חשק לעוד. מהיום בכל טור אנסה טיפול קוסמטי אחר או משהו מפנק שיחזיר אותי לתקופה הזוהרת שלי פוסט ההיריון אעדכן בכדי שגם אתן תכלו להתפנק. כי מגיע לנו!