"אפילו הפקידה בדואר עם השומה והשפם נראית לי יפה" מאי בבלוג היריון

קמתי הבוקר עם החלטה גורלית! אני לא מגיעה לעבודה, לפני שעוברת בחדר הכושר, אליו אני רשומה כבר שנתיים, ומאז שגיליתי על ההיריון רגליי לא דרכו בו. אני לא מהעצלניות, אבל ההיריון הפך אותי לייצור הכי עצלן ועייף עלי אדמות. אני מסוגלת לחזור בארבע מהעבודה, לישון שעתיים, ולהירדם בעשר שוב. וברור שאני קמה עייפה למשרד, ומפזרת פיהוקים באוויר ללא הכרה.

פגשתי אתמול במקרה את המאמנת של הספינינג שלי, והיא לא זיהתה אותי. אמרה שאני חייבת לחזור להתעמל, כי זה לא בריא להשמין ככה, ולא לזוז בכלל. נבהלתי כל כך, שאנשים נוספים מבחינים בהשמנה האינטנסיבית שלי, וכך הגיעה ההחלטה.

רוצים להישאר תמיד מעודכנים? עשו לנו לייק בפייסבוק של נענע10 לייפסטייל

סיימתי את הקפה של הבוקר, וניסיתי להשתחל אל תוך מכנסי הטייץ השחורים האהובים עלי משיעורי הספינינג, אבל זה לא עבד. ניסיתי גם את אלו שהיו גדולים עלי, שתפקדו כפיג'מה, אבל זה כל כך לחץ שגם עליהם ויתרתי. בסוף בחרתי במכנסי ספורט קצרים של אסף, שישבו עליי מצויין. למרות שירד גשם בחוץ, לא ויתרתי לעצמי, ודידיתי עם המכנסיים הקצרים של אסף אל עבר ההליכון.

בדרך אל המכשיר הרצחני, בהיתי בנשים מקפצות בטייץ וגוזיות בטן, ובגברברים שריריים עם קוביות בכל איבר, ורק אני, עוף עגול ומוזר בתוך כל היופי הזה. הרגשתי כאילו שאני נדחפת להם ומפריעה להם בנוף. בכלל, מאז שאני בהיריון כולן נראות לי יפות. גם הפקידה הדחלילה של הדואר עם השומה והשפם, עכשיו נראית לי יפה. ולא, היא לא הורידה את השפם.

עם ביטחון ירוד ואפס מוטיבצייה, התחלתי במשימה - להפסיק להשמין. התחלתי ללכת באיטיות ובכבדות ולאט לאט הגברתי את הקצב כפי שהסבירו לי, ומעבר לשיעמום המוחץ, אי ההבנה למה אני עושה את זה לעצמי, וההתמסכנות שלי בכל שניה שעברה - אחרי עשר דקות, כמעט התעלפתי. המדריך שקל להשכיב אותי על מזרון ולהרים לי את הרגליים למעלה, סירבתי בנימוס, אבל ידעתי, שאם הייתי ממשיכה, זה היה נגמר במיון.

עוד בערוץ הלייפסטייל:

בבלוג הקודם של מאי: "בעלי לא רוצה לשכב איתי"

מבריק! חמישה פתרונות יצירתיים להורים הטריים

ההיריונות הכי סקסיים שראינו: מצעד לוהט

חזרתי הביתה מושפלת אחרי עשר דקות (שעיגלתי) ובכיתי לאסף ש"זהו, לא מעוניינת להמשיך עם ההיריון הזה", יללתי שוב במסכנות, שלאסף כבר די נמאס לשמוע. מה הוא יודע, הוא עלה אי פעם קילו בחייו? הוא הרי שוקל כמו שהוא עוד מימי הצבא, אף פעם הוא לא סבל מבחילות, צרבות, עייפות מתמדת או הורמונים משתוללים שגורמים להתנהגות דרמתית וקיצונית להחריד, לא, אין סיכוי שהוא יבין. הפסקתי עם זה, אין טעם.

הלכתי לעבודה מתוסכלת, לא לפני שקניתי קוראסון שוקולד עם מיץ תפוזים, וטוסט גבינה צהובה ובולגרית לאחר כך, שברור הוא חוסל מיד אחרי הקוראסון הענק. הגעתי למשרד, שפתאום נראה לי קטן למימדיי החדשים וחיפשתי את מי אני יכולה להטריד בשעה 9:30 בבוקר ולספר לה, מה עבר עלי. לא מצאתי.

אחת התחושות הנוראיות בהיריון, היא הלבד. אין לך אף אחד שיודע מה זה להיות במצבך העגום. להרגיש חוסר שליטה מוחלט על הגוף, את השינוי שקורה לך בלי יכולת לעשות שום דבר. לפני כמה חודשים תמימים הייתי ילדה מהממת (רק עכשיו אני מבינה את זה), שרק רצתה ליהנות מהחיים, להצליח בעבודה, לעשות ספורט, לבלות, ללמוד, לכבוש את העולם ולשמוח. ועכשיו? אני עייפה, לא שמחה, תמיד רוצה להיות בבית, ולישון.

אז כן, אני שקועה ברחמים עצמיים כבר כמה חודשים. וכן, אני מקנאה בבחורות שעולות רק 8 קילו בהיריון וקל להן, ובבוקר הן אוכלות סלט ולא דאבל של מנת פחמימות, והכי אני מקנאה, באלו שהן לא בהיריון. מקווה שמחר, אלך שוב לחדר הכושר ואצליח להישאר בחיים. היריון זה לא פיקניק