חובת קריאה: 10 הנחיות פשוטות למטפלים במפונים מאיזורי הזוועה
מטפלים זה בשבילכם: תפקידנו הוא קודם כול להחזיק (holding) ולחזק, לתת אדמה יציבה בנוכחות שלנו ולאפשר איתחול מחדש של דחף החיים וייצוג הטוב בעולמם של שורדי התופת בדרום. תתפלאו עד כמה הם יקחו את זה בזרועות פתוחות!!! אז איך עושים את זה? מאמר אורח של פרופסור מירב רוט, פסיכולוגית קלינית וראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב
פרופסור מירב רוט, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל וראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב נמצאת בימים אלה עם מפוני קיבוץ בארי, מטפלת במפונים ומכשירה את המטפלים לעבודה בזמן אסון כזה. לדבריה, במקרה כזה חשובה מאוד התערבות ממוקדת. בתוך כל עבודת הקודש שהיא עושה, פרופ' רוטבטקסט מיוחד הכולל 10 נקודות חשובות וקירטיות עבור מטפלים שקולטים מפונים וניצולים. "בתוך התופת", היא מספרת, "יש פה גם הרבה חסד ואני אחוזת השתאות מתעצומות הרוח האנושי".
10 הנחיות פשוטות להתערבות באסון הטבע האנושי שאנחנו מצויים בו מאת פרופ' מירב רוט:
אנחנו באירוע ייחודי בכמה מובנים: זה לא אירוע שהסתיים אלא אירוע מתמשך; ממדי האירוע של כל אדם אינם ידועים עדיין כי עוד יש שלבי זיהוי גופות וחטופים - חוסר הוודאות קשה מנשוא; הבשורות מגיעות ישירות ובעקיפין, בשמועות ובעדויות ראיה; לרבים נהרסו הבתים והישובים ואין להם מושג אם איך ומתי יהיה להם שוב הישוב והבית החדשים; הגורם הטראומטוגני משולב: מדובר באירוע שכולל גם חוויות של התמודדות מטילת אימה; גם עדות לאירועים קשים מאוד; וגם אבדנים; מקור האירוע: בני אדם; האמון היסודי במבוגר האחראי ובמערכות המגינות קרס.
לכן תפקידנו קודם כול להחזיק (holding) ולחזק, בנוכחות שלנו לתת אדמה יציבה ואיתחול מחדש של דחף החיים וייצוג הטוב בעולמם. תתפלאו עד כמה הם יקחו את זה בזרועות פתוחות!!! אז כיצד?
1. להכיר בגודל הזוועה אבל בניסוחים שגם אוספים בו זמנית להכרה. למשל אפשר לומר לאנשים: ״בטבע יש אסונות טבע. אנחנו *עכשיו* בתוך אסון טבע של בני אדם וזה הכי כואב שאפשר״ (כשאומרים שזה עכשיו הכי כואב, המסר הסמוי הוא: אבל העולם לא נגמר. זה כאב עצום בתוך עולם שממשיך).
2. השיחה יחסית ממוקדת ואוספת. זה לא הזמן לפתוח מדי ולא לחפש את הרגש. זה יגיע בהמשך. במקום זה מעודדים תפקוד מנטלי - חשיבה, התבוננות, תכנון, סדר אירועים (גם בדיעבד באירועים וגם כעת ומחר). כך מנסים לעזור לנפש להתחיל בצעדים ראשונים להתארגן בתוך הכאוס שהוא גם במציאות וגם בנפש. גם אם מישהו בוכה ופותח, מנתבים את השיחה בעדינות מהסיפור לעבר המטרות שלנו וה reframing. הנוכחות היציבה שלנו וההבעה המילולית ו מוקרנת של יש לאן ללכת מכאן מתקנת את אבדן המבוגר האחראי שחוו עוד לפני שהתחלנו.
3. האירוע חסר שליטה בכל מובן. להפוך חוסר שליטה לשליטה: גם לגבי סיפור האירוע (לנסות למקד אותו סביב מה שהכי חוזר ותוקף את התודעה) וגם לגבי עכשיו - למציאת יסודות של שליטה- להעצים כל גרגר של שליטה שהאדם נקט בה ונוקט בה ולעודד להמשיך לפעול בתחומי שליטה. זה יכול להיות ממינורי עד גדול - לסדר את הנעליים באולם החלוקה במלון, ועד לתמוך במישהו שצריך וכד׳
4. להפוך דומיננטיות של רוע לנוכחות של טוב: אנשים ספגו עודף רוע ורצחנות ואומרים: איזה עולם זה? אנחנו עוזרים להם להתחבר להרבה טוב שסביבם ובתוכם. הם עטים על זה בצורה מאוד מרגשת - כצמא במדבר, מיד מוסיפים עוד על הטוב שמקבלים… זה קריטי לסובב הגה חזק לכיוון דחף החיים והטוב!
5. להפוך פסיביות וחוסר אונים לאקטיביות ותחושת מסוגלות: אנשים ישבו 20 שעות בממד בחוסר אונים ופסיביות בלתי נתפס. צריך להחזיר את תחושת הכוח והאקטיביות גם בסיפור שקרה. לשקף את האקטיבי שבפסיבי; שמירה על קור רוח כפעולה קריטית שהצילה חיים, ״החזקת את הידית במשך עשרים שעות?!?!״ (זה באמת מטורף, אנחנו לא נצטרך להתאמץ להתפעל ממה שאנשים הצליחו לעשות כדי לשמור על חייהם וחיי יקיריהם). וגם כרגע: כל פעילות אקטיבית שהאדם יודע שביכולתו לעשות - לעודד מאוד לעשותה.
6. אשמה, בושה וכישלון: לעזור לאנשים לראות שזה שהם פה זו כשלעצמה הצלחה, שהם עשו והנפש והגוף שלהם עשו הכי הכי טוב שהיה באפשרותם, לשאול אם זה היה מישהו אחר האם היו שופטים אותו, ולבקש אותה סלחנות אוהבת שיפנו לעצמם, וגם, חשוב, לחפש בתיאור שלהם את זה שזה לא כישלון, לא מבייש, אין על מה לחוש אשם (אתה בחמאס? לא נראה לי, אתה לא אחראי על האסון הזה! עשית מה שיכולת וכו). ובנוסף: מה שהיה נגמר באופן שיכולת, וזה באמת כבר לא בשליטתנו, אבל תודה לאל אתה כאן עכשיו והיום ומחר יש המון במה ״להצליח״ (גם לקום להליכה של חמש דקות כרגע זו הצלחה). ויש הרבה תיקון שאתה כן יכול לתרום לו וכו…
7. גוף: אנשים פה מדווחים על המון תופעות גופניות: רעידות בלילה, הזעה, אי שקט וכו. לתת תרגילים פשוטים של שליטה אוטונומית על הגוף. גם בלילה: לכווץ אגרופים לספור עד עשר, להרפות… כך אפשר לעבור איבר איבר. אם רועדים- להגדיל את התנועה. אם צריך- לקום ולעשות כמה צעדים ותרגילים פשוטים של הרמת ידיים וכדומה.
8. נירמול!!! כל תגובה היא נורמלית. המשפט ״הרבה אנשים חווים את זה עכשיו, זה הכי טבעי בעולם״ מאוד מרגיע וגם מפיג את הבדידות. ״זה הכי מובן שאת לא ישנה עדיין/ חוזרות לך התמונות כרגע/ עדיין פוחדת מכול רעש.. שימו לב ל״כרגע, עדיין״ שבמובלע מוסר שזה שלב ראשון שישתנה. כשאי אפשר ״להצליח״ בשאר העוגנים שאנחנו מציעים, חוזרים לבסיס הזה- זה נורמלי, זה טבעי.
9. ממד הזמן: הנטיה היא לקרוס שוב ושוב לשעות המסויטות כחור שחור. מטרתנו להחזיר את משרעת הזמן: עבר, הווה, עתיד! כשמתארים את האירועים (אם מתארים אותם), לבקש לסדר את רצף האירועים ולהגיע לתיאור סוף הפרק הזה כדי שאפשר יהיה להרגיש שהוא לא פרוץ. מעבר לאירועים, אחד האמצעים להחזיר תחושת זמן מתמשך הוא פשוט לשאול קודם שאלות פשוטות כמו: מה עשית בקיבוץ כמקצוע? וכדומה. אנשים נזכרים דרך זה בעצמי הרחב שלהם, בכוחות שלהם, ברצף הזמן שעל פניו הם כבר חוו משברים ויצאו מהם, גם אם נשארו מכאובים. התופת של עכשיו תשתנה. הם רוצים לשמוע את זה בעדינות רבה: ״עכשיו קשה מנשוא״ שבמובלע אומר ״זה לא יישאר בדיוק כך״. או ״אתה בטח יודע מהעבר שכשקורית קטסטרופה נדמה תמיד שלעולם לא נקום מזה ואחר כך זה מדהים איזה כוחות חיים יש לנו״.
אנשים נתפסים בזה מיד ומתחילים לספר מה חוו ואיך התמודדו וזה עוזר להם לחזור לאופק של עתיד אחר, שורף פחות. בהקשר הזה גם ממש לעזור לאנשים לעזוב את המדיה ככל שניתן. אפשר לקרוא עדכונים פעם בשעה, זה מספיק. לצפות שוב ושוב בתמונות זו ״חזרה כפייתית״ יזומה שמחזירה שוב שוב לאחור, לעבר, והצפייה היא פסיבית וחסרת אונים ומייצרת קריסה של כל הפרמטרים שאנחנו רוצים לאזן! אפשר להסביר זאת לאנשים ולילדים, הם מבינים מיד. לומר להם שהכי מתקיף לצפות, מקום שני להאזין, מקום שלישי לקרוא. מידע הוא חשוב אבל במינון קטן ובשליטה. ולבסוף: תכנון קדימה מאתחל את זמן העתיד שכה נחוץ עכשיו.
10. ראיית האחר /תפקיד!!! אחת התרופות הכי יעילות למשבר היא ראיית האחר ונתינה. זה משיג את כל המטרות לעיל דרך ההתגייסות לתת. כול האנשים והילדים שנפגוש מוקפים, בגלל אופי האסון הייחודי, בהמון אנשים נוספים שאיבדו את יקיריהם וחבריהם וחלקם חטופים עדיין וכו. זו קהילה שזקוקה זו לזו. ראשית: לשקף להם מה אנחנו רואים באחווה שמקיפה אותם אם זיהינו זאת, בין אם זה בבית פרטי שבאים חברים ובין אם זה במלונות עם הקהילות השלמות. ואז לשאול מי מסביבם צריך אותם! ואיך הם יכולים לעזור.
מישהי פה עכשיו בת 85 שמעה אתמול שהחברות שלה מתו. מישהי צעירה יותר אמרה לה; מעכשיו אני חברה שלך. הבוקר השניה התבשרה שהוריה נרצחו. האישה הראשונה סיפרה לי את זה בתחושת אבדן של החברה החדשה. כשאמרתי: היא מאוד תזדקק לך עכשיו״ אורו עיניה. זה מפעים לראות את הרוח האנושית בפעולה. ואחרי ההנחיות, הנחיית העל היא פשוט תהיו שם בלב פתוח ויד נוגעת (מגע מאוד עוזר - אבל לפני מגע ראשון לבקש רשות). הבית הפיזי של רבים נשרף ונהרס והחוויות והאבדנים בלתי נתפסים אבל דחף החיים והאהבה מחפשים בנרות כתובת ומיד מזרימים אליה את כל הכוחות אם רק מראים להם את הדרך לשם. תשמרו על עצמכםן, תנוחו רגע כשצריך, תזכרו לשתות ולאכול, זה מאוד שואב ומאוד חשוב אבל צריך לשמור על השומרים.