אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה: עושים סדר בסוגי ההתמכרויות

"התמכרות" היא מושג שגור מאוד – הן בשפה הטיפולית והן בשפה היומיומית - מעטים מקדישים תשומת לב למשמעותו ולניואנסים הכרוכים בו.
השימוש במושג הוא ללא ספק נפוץ מאד, רוקחים מרבים להזהיר מפני סכנת ה"התמכרות", ומטופלים רבים נמנעים לעיתים מליטול תרופות מתוך חשש (שלעיתים רבות הוא מוגזם) מפני "התמכרות". ההתייחסות המקצועית להתמכרות לקוחה בדרך כלל מן השפה הפסיכיאטרית ונוגעת בדרך כלל לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים חזקים כמו: אופיאטים, פנתילאמינים, בנזודיאזפינים, אלכוהול וכו', אבל השימוש במושג נפוץ גם ביחס לתרופות ולתרסיסי אף נוגדי גודש.

אני? מכור? מה פתאום! אני יכול להפסיק בכל רגע!

השימוש היומיומי במונח התמכרות ("מכור" לצפייה במשחקי כדורסל, "מכורה" לשוקולד, ועוד) יכול להצביע על כמה הבדלים ברורים בין אספקטים שונים של התמכרות שנתפסים לעיתים גם כסוגים שונים של התמכרות. כאשר מדובר בהתמכרות לאופיאטים, אלכוהול, קפה, סיגריות וכו', במידה ומטופל מנסה להפסיק את הצריכה עלולות להיות לכך תוצאות פיזיות בעייתיות ואפילו חמורות. במקרים מסוימים הפסקה מוחלטת ופתאומית של נטילת החומר אליו "מכור" המטופל עשויה להוביל לתוצאות חמורות עד כדי מוות.

במצב זה, המטופל חייב ליטול תרופה שאיננה יעילה עבורו לדבר מלבד הקלה על התסמינים שעשויים להיגרם לו במידה שלא ייטול את אותה התרופה. לצד זה, "התלות הנפשית" מתוארת כהרגל מזיק שהמטופל מתקשה להתנער ממנו, אף שההרגל הזה גורם לאותו מטופל לתעוקה נפשית מתמשכת. התלות הנפשית נתפסת מצד אחד כתוצאה של שימוש מופרז ולא זהיר בתרופה "ממכרת", ומצד שני כפתולוגיה נפשית שהיא הסיבה לאותם סבבים של relapse - חזרות רבות של "מכורים" למעגל השימוש לאחר ניסיון של הפסקה.

התמכרות זאת מחלה או רק חוסר אחריות?

הבלבול וחוסר הבהירות לגבי תופעת ההתמכרות עומדים מאחורי היחס הלא-עקבי כלפי מי שהוגדרו כ"מכורים" הן מצד הממסד הרפואי והן בציבור הרחב: האם יש לראות ב"מכורים" קורבנות של מחלה ועל כן יש להתייחס אליהם כאל "חולים"? או שמא "התמכרות" היא מחלה שלקו בה סובייקטים שהביאו אותה על עצמם בשל חוסר אחריות שרק הם אשמים בו? במילים פשוטות: האם את המכורים יש לרפא או להעניש?

מצד אחד, אין חולק על כך שרוב רובם של "המכורים" הפכו ל"מכורים" בשל התנהגות חסרת אחריות. חוסר מוכנות להתמודדות עם כאבים ושיתוקם על ידי תרופות הכאב החזקות ביותר; שימוש חסר רסן בתרסיסים למניעת גודש באף; ושימוש מופרז בלקסטיבים כדי להשיג הרזיה מהירה: כאשר מדובר בתהליך הראשוני שבו הופך סובייקט נורמטיבי ל"מכור" הרי שכמעט תמיד זאת רשלנותו (שלא לומר אשמתו) של הסובייקט. מאידך, מרגע שהסובייקט הפך ל"מכור" הרי שבמרבית המקרים הסובייקט "לכוד", ללא יכולת מילוט, בתוך ההתמכרות שלו גם כאשר הדבר עומד בניגוד לרצונו ל"השתחרר" מאותה התמכרות.

בהקשר זה ניתן לזהות שתי גישות אידיאולוגיות עיקריות, המכתיבות את הפרוטוקולים הטיפוליים:
1. טיפול הוליסטי מוכוון להימנעות – לפי גישה זה יש לטפל במטופל המכור בכל האמצעים שיאפשרו לו להפסיק בהדרגה את השימוש בחומרים אליהם התמכר. גישה זו, המאפיינת את רבים מן הגופים הממשלתיים בישראל, ורואה בטיפול במכורים כלשהם תהליך מוגבל בזמן מוגדר שמטרתו להביא להפסקת השימוש בחומרים המזיקים על ידי המטופל.

2. גישת הפחתת הנזק – לפי גישה זו, יש לקבל כי חלק (ואפילו חלק גדול) מן המכורים, איננו מסוגל להיגמל מן השימוש המזיק בחומרים שהם מושא ההתמכרות. במצב כזה, אין טעם להתעקש על הגבלת הטיפול במכור, תיחומו בזמן מוגבל, וקביעת מטרה של הפסקה מוחלטת של השימוש בחומרים שהם מושאי ההתמכרות, ובמקום זאת יש להתמקד בהפחתת הנזק בפועל והנזק הפוטנציאלי שגורם המטופל לעצמו ולסביבתו. לפי גישה זו שזוכה ליותר ויותר תומכים - הן בממסד הרפואי והן מחוצה לו - עדיף לספק תחליפי סם למטופלים גם לתקופות ארוכות מאד, על פני קביעת "מועד סיום" שאיננו ריאלי עדיף לספק אמצעים לשימוש בטוח בסמים (מזרקים, חדרי הזרקה, ובמדינות מסויימות: "סמי רחוב" של ממש ביצור המדינה) מאשר להשליך את המטופלים בתום "תקופת הטיפול" השרירותית חזרה לרחוב, שם הם עשויים לרכוש סמי רחוב ממקור ומאיכות מפוקפקת.

בשורה התחתונה - בחרו את ההתמכרות שלכם בזהירות! אתם עלולים להישאב אליה והיציאה עשויה להיות מאוד קשה.

הכותב הוא ד"ר רמי רגבים, כיום חבר בהסתדרות הרוקחים ובעלים של בית מרקחת "מדיקל השרון פארם" ומנהל בית מרקחת "מדיקסטור״ בכפר-סבא.