חטפו פריחה: איך ילדי ישראל הפכו לאלופי האלרגיות והרגישות למזון?
מאחורי ההורים שמטרידים אתכם בקבוצת הוואטסאפ בכל יום הולדת מחדש בדרישה לעוגה בלי אגוזים, חלב או גלוטן, מסתתרת תופעה שהולכת ומתרחבת. וזה הרבה יותר מסובך ממה שחשבתם
ניר, ילד מקסים מחדרה שאלרגי לאגוזים ולחלב. הסייעת של ניר שמלווה אותו במהלך היום ודואגת שהמזון הזה לא יגיע אליו. ועכשיו היא הולכת הביתה. איך ניר אמור לאכול ארוחת צהריים שמוגשת ממש עכשיו בלי שהסייעת ששומרת עליו תהיה שם? הוא לא. לפני שבועות אחדים קבע בג"ץ שצהרונים לא יכולים להפלות ילדים אלרגיים ולדרוש מהוריהם מימון לסייעת בצהרון וכי הצוות עצמו אמור לטפל בילד. בשטח זה עדיין לא קורה וניר חוזר הביתה בכל יום בשתיים להורים נטולי צהרון.
סביב המזרק שאמור להציל חיים, נסב הויכוח הגדול. משרד החינוך מנסה לקדם מהלך שיכשיר בכל בית ספר נאמן בריאות שיתמחה בטיפול בילדים וילדות אלרגיים ובעיקר במזרק האפיפן שנועד לטפל בהתקפים חמורים. עובדות מערכת החינוך מסרבות לקבל את האחריות - והאמת? קשה להאשים אותן. בשנה האחרונה טיפל מד"א בכמעט 900 מקרים של אלרגיות חמורות שדרשו התערבות תרופתית, בעשרה אחוז מהמקרים המטופלים או המטופלות נכנסו למה שמוגדר "שוק אנפילקטי" מסכן חיים. והמספרים האלה כל הזמן בעלייה. כן, זה לא רק נדמה לכם שפתאום בכל כיתה יש לפחות ילד או ילדה אחת אלרגית, התופעה הזאת מתפשטת באמת.
תנו לנו לקצר לכם - אין אלרגיה. אבל לא מעט אנשים מגלים באמצע החיים שהם פיתחו פתאום אלרגיה מסכנת חיים. השאלה שעדיין עומדת בעינה - למה זה קורה פתאום ליותר ויותר אנשים? אז במילים אחרות החיים המודרניים סטריליים מדי בעבור המין האנושי. מים נקיים, חלב מפוסטר, מזון מעובד, זה משעמם את המערכת החיסונית שמוצאת לה אויבים חדשים - תפוחים, חלב, אגוזים, הכול הולך. אם עד לפני כמה שנים מספר הילדים והילדות האלרגיים היה אחוז אחד, היום מדובר ביותר מארבעה אחוזים מכלל הילדים והילדות.
אז בפעם הבאה שאתם רואים את הילדים שלכם מסתערים על שלולית בוץ, תנו להם. זה מאתגר את המערכת החיסונית ויש כבר גני ילדים מסביב לעולם שאימצו את הגישה. אם אתם רצים אחרי הילד או הילדה עם ג'ל מחטא ידיים, ובכן, לא טוב. ובגלל המציאות החדשה הזאת יש מקרים שבהם הגוף ממציא לו אוייבים משונים למדי כמו הסיפור של לירון, שבכל סופשבוע מסתגר בחדר ולא יוצא. הסיפור המורכב של לירון הוא אבן בוחן לאופן שבו המערכת אמורה להתנהל. עד כיתה ג' לירון היה מגיע לבית הספר עם סייעת שהייתה עוברת ילד ילד וכריך כריך. אבל בשלוש השנים האחרונות הוא מצליח להסתדר לבד, בית הספר וההורים נרתמו לסייע.
אבל בישראל כאמור, המציאו שיטה חדשה - הסייעת המלווה. זה החל בטפטוף והיום עובדות במערכת החינוך כשלושת אלפים וחמש מאות סייעות לילדים וילדות אלרגיים - העלות? כמאה ועשרים מיליון שקלים בכל שנה. משרד הרווחה מוציא כמה עשרות מיליונים נוספים על ליווי לעוטות. הכסף הזה, אגב, יכול היה לשמשלמטרות אחרות לגמרי, כמו זו למשל. שחר כהן, בן ארבע, אלרגי לשומשום. זה הטיפול השני שלו בבית החולים אסף הרופא שם למעשה מרגילים את הגוף שלו למנות מזעריות עד שהמערכת מתרגלת. מחוץ לחדר הקטן הזה מחכים עשרות ילדים שהגיעו מרחבי הארץ ורשימת ההמתנה כדי להגיע לכאן ארוכה להפליא. התור הבא שמתפנה הוא באמצע אלפיים ועשרים ואפשר להבין למה.
החדשות הפחות טובות: שבעת אלפים שקלים עולה כל טיפול כאן, יש ילדים וילדות שנדרשים ליותר מסבב אחד וכל העסק לא נמצא בסל התרופות. אם מישהו היה משקיע כאן את המיליונים שהולכים לסייעות אולי היינו רואים צמצום של התופעה. בינתיים, אף אחד לא עלה על ההברקה. אבל אם מישהו מחפש קצת אופטימיות, הנה זה בא: השבוע נפתח מושב החורף של הכנסת, והאלרגיות כבר קיבלו דיון ראשון.