מעורר השראה: סער הוא אוטיסט בן 24 שישתתף במרתון מלא לראשונה בחייו
אימא של סער חושפת בטור מרגש את החששות שלה כאם שבנה האוטיסט ישתתף במרתון מלא לראשונה, כאשר רק לפני שנה וחצי הוא גילה את הריצה
סער בוכבינדר, הבן שלי, הוא צעיר בן 24 על ספקטרום האוטיזם. עד לפני שנה וחצי הוא בכלל לא רץ. הוא רכב על אופניים באופן תחרותי במסגרת עמותת הספיישל אולימפיקס וגם נסע יחד עם המשלחת הישראלית להתחרות במשחקי העולם של ספיישל אולימפיקס ברכיבת אופניים שהתקיימו באתונה בשנת 2011 וזכה שם במדליית כסף.
זה מה שיקרה לכם אם תאכלו את 8 המאכלים האלו
בלי חדר כושר: מאמן הכושר של אדל חושף את הדרך למהפך שלה
הוא תמיד אהב ספורט, והתנסה גם בגלישת גלים, בחתירה בקיאקים, ובשחייה - אבל אף פעם הוא לא ניסה לרוץ.
עד שלפני כשנה וחצי, הוא פגש שני חבר'ה צעירים, בני גילו, יוצאי יחידות צבא מובחרות, שהתחילו לאמן צעירים עם צרכים מיוחדים במסגרת תכנית מדהימה שהם יצרו וקראו לה "איתן- כל אחד יכול". יחד איתם סער החל להתאמן בריצה וגילה שהוא אוהב את זה.
באוגוסט 2015 הוא התחיל לרוץ - בהתחלה 500, מטר אח"כ קילומטר, ובכל אימון שבועי הגדילו קצת את המרחק. באוקטובר 2015 - סער השתתף במרוץ אשדוד ורץ 5 ק"מ.
מבחינתי זה היה הישג אדיר וחשבתי שבזה נסיים - אבל סער שלי רצה עוד. עוד אתגרים ועוד מרחקים ובדצמבר 2015 - הוא כבר רץ במרוץ הלילה של תל-אביב 10 ק"מ. ההתקדמות שלו הייתה מדהימה. הוא המשיך להתאמן ולהתחזק, הוסיף גם אימוני כוח ואימוני TRX ובמרתון תל-אביב בשנה שעברה (בפברואר 2016 ) הוא רץ במקצה של 10 ק"מ וסיים אותו בזמן מצוין של 45:30 דקות.
אז באמת חשבתי שהפעם הגענו לשיא - אבל סער הציב לעצמו יעד מטורף של חצי מרתון ואני כבר קצת נכנסתי ללחץ, חששתי שזה לא ריאלי. אלא שהבן שלי, מוכיח לי בכל פעם מחדש שבשבילו אפילו השמיים הם לא ממש גבול וכשהוא מציב לעצמו יעד - הוא ישיג אותו.
הוא התחיל להתאמן בריצה כל שבוע, כשהמאמן שלו, הודאל יחזקאל, מכין אותו לעצמאות. סער למד להעביר לעצמו חימום לבד, והחל לרוץ באופן עצמאי ברחבי אשדוד כשאני עוקבת אחרי בעזרת אפליקציה בפייסבוק. בכל שבוע הוא הגדיל קצת את מרחק הריצה וביולי 2016 הוא רץ חצי מרתון במסגרת מרוץ ייחודי שארגנו החבר'ה מאיתן-כל אחד יכול. בחצי המרתון פגשנו את אבי פינקו, שהיה שכן של הודאל המאמן והוא היה זה שהוצמד לסער כמלווה לאורך כל הריצה.
אחרי ריצת חצי המרתון, סער קצת נרגע עם האימונים ועבר לדברים אחרים, ולתומי האמנתי שחיידק הריצה יצא לו מהמערכת - אבל אז שאל אותו הודאל האם היה רוצה להתאמן למרתון, ועבור סער זה היה יעד חדש שצריך להשיג. רצה הגורל ואבי פינקו שליווה אותו בחצי המרתון, החל בדיוק להתאמן לריצת המרתון יחד עם שותפתו לריצה הילה קצב, וסער פשוט חבר אליהם לאימון ראשון באמצע נובמבר.
שלושה וחצי חודשים של אימונים אינטנסיביים, שלוש פעמים בשבוע עם ריצות נפח בסופי שבוע למרחקים שהולכים וגדלים עד שלפני שלושה שבועות נעשה אימון המסכמת ובו רצו 39 ק"מ. באימוני הנפח הראשונים, סער חזר מותש, קפוא עם שיהוק טורדני שנמשך שעות והעיד על גירעון חמצן.
בשלב הזה אני כבר נלחצתי ושאלתי את עצמי אם אני לא פוגעת בסער עם האימונים המטורפים האלה ובשביל מה הוא בכלל צריך את זה. גם בני המשפחה הקרובה, שראו את סער מתקשה לאכול את ארוחת השבת אחרי אימון נפח, החלו ללחוץ עלי להפסיק עם הטירוף הזה של האימונים ותהו בקול רם למה אני עושה את זה לבן שלי - אבל סער התעקש להתמיד, ולאט לאט פיתח את הכושר הגופני ואת סיבולת לב-ריאה וריצות הנפח נעשו קלות יותר עבורו.
ועכשיו, ביום שישי הקרוב זה קורה - כל האימונים, כל הריצות, כל תוספי המגנזיום, אבקת הכורכומין וג'ל האנרגיה שהוא בלע מתנקזים לשיא ביום שישי הקרוב - ריצת מרתון שלם של 42.2 ק"מ ברחבי תל-אביב.
נדמה שסער לא מתרגש, כאילו הוא רץ מרתון כל שבוע ואם הוא מתרגש הוא לא מפגין החוצה שום אות וסימן ולא ניתן לנחש שזה המרתון הראשון שלו - ואילו ההתרגשות שלי בשיאה וכבר שבוע אני כוססת ציפורניים, ומחזיקה אצבעות שרק יעבור הכול בשלום...