אברי גלעד: "תנו למות בשיא, או קצת אחריו"
אברי גלעד מוטרד מהמירוץ אחר תוחלת החיים המתארכת. כי אם אתם מתעקשים להאריך חיים, נראה אתכם מאריכים את הילדות ולא את הזיקנה
משרד הבריאות פירסם היום נתון משמח לכאורה. תוחלת החיים בישראל עולה בכל יום בחמש שעות. כלומר אנחנו מתקרבים לסוף רק בתשע עשרה שעות ביממה, ויבוא יום, אולי, שהישגי הרפואה ישיגו את קצב ההזדקנות לגמרי ונחיה לתמיד.
בימים האחרונים קראתי בשקיקה ובעצב גדול את הספר החדש ״להיות בן תמותה״ של אטול גוואנדה העוסק בפרק החיים האחרון בחיינו. ממליץ מאד. הוא מתאר את פרק החיים האחרון, זה שמאריכים לנו בלי שנבקש, פרק של אישפוזים, איבוד יכולות, הפיכה לנטל על האהובים עלינו, והוצאות כספיות מטורפות. הפער בין הספר לבין נתוני משרד הבריאות עצום. אמנם אנחנו חיים יותר אבל שנות חיינו האחרונות אינן יכולות להיקרא, לעתים קרובות, חיים בכלל.
מי צריך את חמש השעות האלה הנוספות לחיים בכל יום אם אלה שעות של בדידות, של חוסר מטרה, חוסר מעש, מחלות, אלצהיימר, שעות של הוצאות כספיות עצומות של האדם ושל המערכת, שמביאות את האדם לאיבוד צלם, את משפחתו להתשה מוחלטת, כלכלית ונפשית, ואת מערכת הבריאות לעיסוק בשנת החיים האחרונה השואב יותר כסף מכל שנות חייו של האדם ביחד?
אני לא נהיה צעיר. רק בן 54, יש לי עוד כעשרים ומשהו שנים טובות, אבל אני כבר מפחד. אני רוצה שהחברה תעצור את המירוץ אחר תוחלת החיים, ותפנה את משאביה לחיפוש תוחלת לחיים.
אני רוצה שזקנים ימשיכו להרגיש נחוצים גם בגיל 80 ומעלה, שניסיונם לא ילך לפח, שקשריהם לא יבוטלו, שלא יהפכו לאורגניזמים שיש לקיים בכל מחיר בשביל הסטטיסטיקה היפה של המערכת. אישית, אני מעדיף לפרוש לפני השנה האחרונה, זאת שמאריכים לנו עוד ועוד. מי יגיד לרופאים- עצרו! אין לנו מושג מה עושים עם כל הזמן הזה שאתם נותנים לנו. ברכתכם הפכה לקללה.
תנו למות בשיא, או קצת אחריו, ואם אתם מתעקשים להאריך חיים, נראה אתכם מאריכים את זמן הילדות, הנערות, הפוריות, לא את הזיקנה. תודה.
שפעת 2017: האם החיסון אכן נכשל?
כך תגרמו לילדיכם להפסיק לאכול סוכריות גומי