למי קראת זקן?!
במרכז הסדרה "למי קראת זקן?!" נמצאים נשים וגברים מרתקים, שלפתע בגיל השלישי לחייהם הם מבינים וחווים את האמירה המיוחסת לג'ורג' ברנרד שואו: "הנעורים מבוזבזים על הצעירים"
ואז מגיע הרגע הזה - אתם יוצאים לפנסיה! אתם אולי לא מרגישים את הגיל, נהפוך הוא, אתם מרגישים חדים, רלוונטים, חיוניים כתמיד, אבל החברה אומרת לכם: הגיע זמנכם - שבו, תנוחו, עבדתם קשה במשך שנים ארוכות ועכשיו אנחנו נדאג לכם קצת. תקבלו תעודת ״אזרח ותיק״, בימי שלישי תוכלו לראות סרט בעשרה שקלים ותזכו להנחות בארנונה ובתחבורה הציבורית, אבל מתחת לפני השטח יש דברים אחרים שלא נאמרים במישרין: משהו השתנה, אתם כבר זקנים, אינכם יכולים לעשות כמו שצריך את עבודתכם, פנו מקום לדור הבא, תפקידכם הסתיים.
בין אם מסתכלים על הדברים בדרך הראשונה או השנייה, אין ספק כי היציאה לגמלאות היא תחנה בזמן שלא ניתן להכחיש ולהדחיק את משמעותה. שלא במקרה, לרבים זו קריאת השכמה: עברנו לפחות שני שליש מהדרך והתחנה הסופית נמצאת מעבר לפינה...
זהו רגע בו אנשים מסתכלים לאחור ועושים חשבון נפש. מה הספקתי עד עכשיו? איך זה יכול להיות שהזמן עבר כל כך מהר? מה אני משאיר אחריי? מה עוד נותר לי לעשות?
איך אנחנו מתמודדים עם הבבואה המשתקפת במראה? עם הגוף שמאותת על הזמן העובר? מה עם אהבה ומיניות? האם אנחנו אמורים להפסיק לחוות רגשות רומנטיים? לקיים יחסי מין? ומה עם החלומות? האם הגענו לגיל בו אנחנו אמורים להפסיק לחלום, לקוות ולהגשים?