כמו כולם: אלה חולה בפסוריאזיס, והיא החליטה להפסיק להתבייש בזה

המשפט הראשון שאני אומרת זה: "מחלה." ואז אומרים: "אה, זה מדבק?" ואז אני צריכה להגיד: "לא לא לא לא!" אני אלה שרתיאל, בת 23 מקריית אונו, אני עובדת בחנות צילום ובמצפה הכוכבים בגבעתיים, ואני חולת פסוריאזיס.
בגיל 5 גילו אצלי את הפסוריאזיס. זה התחיל בקרקפת בצורה של קשקשים על הקרקפת, והתחלנו לטפל בכל מיני שמנים. זה היה מאוד לא כייפי, והטיפול הזה החזיק לבערך חודש-חודשיים בכל פעם. המחלה התחילה להשפיע עליי יותר בגיל 10, אחרי גיל 10, כשהיא התפשטה בשאר הגוף שלי. היה לי פסוריאזיס בידיים, ברגליים, באוזניים, בפנים.
השתדלתי מאוד להסתיר את זה כדי שאנשים לא יתחילו עכשיו לשאול שאלות: "זה מדבק?", "זה מגעיל", "מה זה?". ברוב הילדות שלי לא לבשתי מכנסיים קצרים, ללכת לים או לבריכה הייתה פריווילגיה שלרוב לא יכולתי להרשות לעצמי. אפילו הייתי קצת מופתעת כשאנשים העזו להתקרב אליי. אולי הם חששו מהכתמים שיש לי על הגוף.
אני חושבת שאם הייתה יותר מודעות בחברה אז ואפילו גם היום, לא הייתי מרגישה שאני צריכה ממש להתבייש בזה עד כדי כך. אם לא הייתה כזאת סטיגמה לגבי חולי פסוריאזיס, אז יכול להיות שלא באמת הייתי צריכה לחוש כזאת בושה מלכתחילה.
פסוריאזיס בשבילי זאת תכונה שיש לי. נכון שזאת מחלה, אבל בסופו של דבר זה חלק ממני. אני בטוח שהפסוריאזיס עיצב לי את האישיות. אני לא יודע לשים נקודות ולהגיד בדיוק איך, אבל אני בטוחה שזה השפיע על הביישנות שלי, על חוסר האסרטיביות...
לקח לי הרבה מאוד כוחות נפשיים להתגבר על הדברים האלה. אני מאמינה שיש אנשים שהתרחקו ממני בגלל זה, אבל זה לא מדבק אז לא הייתה להם בעיה להתרועע איתי. אחרי שהורדתי פרופיל בצבא בגלל המצב הבריאותי שלי, הרופאים המליצו לי להתחיל לנסות טיפולי פוטותרפיה, שזה משהו ששמעתי עליו בעבר אבל לא חשבתי אף פעם לנסות.
שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את הטיפולים המצב היה ממש יותר טוב, פתאום הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי להיות קצת יותר חופשיה בבחירת הבגדים שלי: יכולתי להרשות לעצמי לקנות מכנסיים קצרים, יכולתי להרשות לעצמי ללכת לבריכה. זו הבנה של רגע שמגיעה אחרי טיפול ממושך של חודשים.
כשפתאום כאילו הבנתי את זה, שאני יכולה להיות כאילו נורמלית באיזשהו מובן. אמנם אני לא הולכת להיפטר מהמחלה הזאתי, אבל אני לא מרגישה שאני צריכה להחביא, ואני לא מרגישה שאני צריכה להסתתר. אני אפילו לא צריכה לחשוש שישאלו אותי, כי אין... אין להם מה לשאול אותי עליו. אם בזמנו, ואפילו עכשיו, הייתה יותר מודעות לגבי זה, לגבי זה שזאת מחלה גנטית שאין יותר מדי מה לעשות איתה, שזה לא מדבק, אז יכול להיות שאולי בזמנו לא הייתי צריכה להתבייש כל כך
ולא הייתי צריכה להרגיש שאני צריכה להסתיר משהו.
בעקבות זה בעצם עשיתי את הסרטונים שלי ביוטיוב על הפסוריאזיס, באמת החלטתי שזה לא מביך אותי, אין לי במה להתבייש, ואם אנשים רוצים לשאול שאלות – אז רק שישאלו, ואני אשמח לענות, ובאמת כדי להעלות את המודעות למחלה הזאת.