אוכלים בלי הפסקה: כך הפך טרנד המוקבאנג לתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים

מיליוני אנשים ברחבי העולם צופים בזרים זוללים הרים של אוכל מול מצלמה. איך קרה שתופעה שנולדה מבדידות קוריאנית הפכה לתופעה גלובלית מסוכנת - עם כוכבים, כסף, וגם מקרי מוות? ומה זה אומר עלינו כצרכנים?

Eat with Boki | צילום: צילום מסך

השעה 2 לפנות בוקר בסיאול (דרום קוריאה), והמצלמה פועלת. מולה יושבת צעירה בת 23, ולפניה שולחן שעליו מונחים: 10 קופסאות עוף מטוגן, 5 קערות ענקיות של ראמן, ו-20 גלידות בטעמים שונים. במהלך השעתיים הקרובות הצעירה תזלול את הכול - ואלפי הצופים שלה ישלמו לה על הזכות לצפות בה עושה זאת.

מוקבאנג היא תעשייה של מיליארדי דולרים שצמחה מתחושת הבדידות הקוריאנית והפכה לתופעה גלובלית מסוכנת. התופעה החלה בדרום קוריאה בתחילת שנות ה-2000, כשהחברה הקוריאנית עברה תמורות דרמטיות עם עיור מהיר, עבודה עד השעות הקטנות ועלייה חדה במספר האנשים שחיים לבד.

לכתבות נוספות

הפלטפורמה הראשונה שאימצה את התופעה הייתה AfreecaTV. בהתחלה זה היה תמים – אנשים צילמו את עצמם אוכלים כדי לעדן את תחושת הבדידות. אך כמו כל דבר באינטרנט – זה לא נשאר תמים ופשוט לאורך זמן. מה שהחל בסרטונים פשוטים של ארוחות ערב קלילות הפך לתחרות אכול כפי יכולתך. ועם הזמן חלק מיוצרי התוכן הללו הפכו לכוכבים בקנה מידה שלא היה מבייש זמרים ואמנים בינלאומיים.

בוקי (Boki), אחת מיוטיובריות המוקבאנג המפורסמות בעולם עם יותר מ-4.6 מיליון עוקבים, יכולה לאכול בסרטון אחד 200 יחידות סושי, 15 קערות ראמן ולקינוח – עוגת שוקולד במשקל 2 ק"ג. הכול בתוך פחות מהשעתיים. הסרטונים שלה צברו מעל 100 מיליון צפיות והכנסותיה השנתיות מוערכות במיליוני דולרים.

זאנג יונג (Zach Choi) מביא זווית אחרת לסיפור - הוא לא מדבר בכלל. הוא רק אוכל, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת הופכת כל ביס לחווית ASMR. מיליוני צופים מכורים לצלילי הלעיסה, הלגימה, והבליעה שלו. הסרטונים שלו, שאורכם נע בין 10 ל-20 דקות של אכילה טהורה, כבשו את לבם של מיליונים צופים ברחבי העולם.

ניקולאס פרי, הידוע בשם Nikocado Avocado, התחיל את הקריירה שלו ביוטיוב כטבעוני ב-2014. בספטמבר 2016 הוא פרסם סרטון שהסביר מדוע הוא כבר לא רוצה להיות יוטיובר טבעוני. מאז, הוא החל לצלם סרטוני מוקבאנג, והפך לאחד הגברים האמריקאים הראשונים שהשתתפו במגמה.

בגלל עליית המשקל החדה של פרי בשנים האחרונות, מעריצים ויוטיוברים רבים היו מודאגים לבריאותו. ב-2019, פרי אמר שהוא מתכנן ליצור סרטוני מוקבאנג רק "עוד כמה שנים" ושזה "מאוד לא בריא". אבל, אז קרה משהו מפתיע. בספטמבר 2024, פרי חשף בסרטון שכותרתו "Two Steps Ahead" שהוא ירד יותר מ-250 פאונד (114 ק"ג) במהלך שנתיים. הוא אמר שהסתיר את הירידה במשקל על ידי העלאת תוכן מוקלט מראש.

המספרים של תעשיית המוקבאנג מדהימים. בדרום קוריאה בלבד, התעשייה מגלגלת מעל 1.2 מיליארד דולר בשנה. על פי ההערכות, יוצרי תוכן מובילים בתחום מרוויחים בין 100,000 ל-2 מיליון דולר בשנה, רובם מפרסומות, תרומות מצופים, וחסויות.

חוקרים הצביעו על כך שמוקבאנג יכול להיצפות כדי לספק פטישים הקשורים לאכילה, ועל המבט המיני שנוצר מצפייה במארחים בסיטואציה כה פרטית ואינטימית. מחקרים אחרים טוענים שאנשים צופים במוקבאנג לשם בידור, כבריחה מהמציאות, או כדי לקבל סיפוק מההיבטים של ASMR.

הצד האפל של מוקבאנג

אבל מאחורי הצפיות והלייקים מסתתר מחיר כבד - ולעיתים קטלני.

אפקן קולטור, טיקטוקר בן 24 מטורקיה עם כ-156,000 עוקבים, נפטר במרץ 2025 מסיבוכים הקשורים להשמנת יתר. הסרטון האחרון שלו הועלה ליוטיוב 8 חודשים לפני מותו, כאשר אמר למעריציו שהוא מתכוון לעשות דיאטה ולהימנע ממלח ככל האפשר.

פן שייוטינג, יוצרת תוכן בת 24, נפטרה בשנת 2024 לאחר שידור חי בן 10 שעות בו ניסתה לאכול 10 ק"ג של אוכל. הקיבה שלה נקרעה והיא התמוטטה במהלך השידור.

Chińska streamerka Pan Xiaoting zmarła na streamie.

Prowadziła 10-godzinną transmisję, na której jak podają media, łącznie miała zjeść około 10 kg różnych potraw. Za przyczynę zgonu podaje się rozerwanie żołądka.

Wyniki sekcji zwłok wskazały, że został zdeformowany, przez co… pic.twitter.com/V46MdqdULH

— Venek (@Venek__) July 25, 2024

מוקדם יותר באותה שנה נפטר יוצר התוכן הפיליפיני Dongz Apatan מדום לב לאחר שצרך כמויות גדולות של עוף מטוגן. אחותו סיפרה מאוחר יותר שהוא לא תמיד סיים את כל האוכל שהציג בסרטונים שלו. אבל גם הכמויות שהוא כן אכל היו מספיק כדי להרוג אותו.

אולי יעניין אותך גם: עצוב: הלכה לעולמה כוכבת הרשת שאכלה מוצרי קוסמטיקה

שלושת המקרים הללו, שכולם התרחשו בשנים האחרונות, מעידים על סכנה אמיתית ומיידית. כולם היו צעירים בשנות ה-20 - בגיל שבו רוב האנשים נמצאים בשיא הבריאות שלהם. הלחץ ליצור תוכן ויראלי, לשמור על קהל ולהתחרות באלגוריתמים של מדיה חברתית דוחף יוצרי תוכן לקחת סיכונים מסוכנים יותר ויותר.

מדינות כמו סין וטורקיה כבר החלו להגיב לתופעה - עם איסורים על תוכן מוקבאנג ומגבלות רגולציה לקטינים. אבל בעוד שהרשויות מתלבטות, המוקבאנג ממשיך לגדול. מיליוני צופים ממשיכים לצפות, המפרסמים ממשיכים לשלם, והמרוץ לתוכן יותר קיצוני רק מתגבר.

באופן מוזר, כל התופעה הזו מזכירה לנו משהו בסיסי על העולם שבו אנחנו חיים: עולם שבו בדידות הפכה לכזו נפוצה עד שמיליוני אנשים משלמים כדי לראות זרים אוכלים. אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו: מה בעצם אנחנו צורכים כאן? ובאיזה מחיר?

תגיות: אוכל