טונה פרוותית? המנה היפנית עם שכבת העובש הסמיכה - שהגעילה את הרשת
הדג מאוחסן בין 4 ל-8 שבועות בתנאי לחות וקור מבוקרים, מתכסה כולו בפרווה של עובש - ורק אז מגיע לצלחת. מסורת יפנית נדירה שנמצאת על התפר שבין גועל לסקרנות

אנשים נרתעים מאוכל עם עובש. זו תגובה הגיונית לגמרי - אלא אם מדובר בגבינה בשלה, יין ישן, או תחום שלם של מטבח יפני שבנוי בדיוק על העיקרון הזה.
יישון טונה בעובש הוא אחת מהטכניקות הנדירות והשנויות במחלוקת בבישול היפני. חתיכות דג טרי מאוחסנים בתנאים מדויקים, טמפרטורה בין 1 ל-6 מעלות צלזיוס ולחות של 70 עד 85 אחוז, כדי לעודד גידול של עובש קוג'י (Aspergillus oryzae). לאחר לפחות ארבעה שבועות, ולפעמים שמונה שבועות ויותר, הדג מכוסה לחלוטין בשכבה עבה ורכה של עובש לבן, עד כדי כך שקשה להאמין שמדובר בדג למאכל ולא בחיה שתכף תתחיל להתלטף.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מי שמצפה לראות דג, כנראה יתאכזב. הנראות של טונה מיושנת בגיל ארבעה שבועות היא של גוש פרווה סמיך, לבן, כמעט שטוח. רק אחרי שמגרדים את שכבת העובש בקפידה מתגלה הדג מתחת - אדום, שלם, ושמור היטב.
כתבות נוספות במדור הביזאר:
והנה הרציונל שמאחורי הטכניקה: אנזימים בעובש מפרקים אט-אט חלבונים ושומנים, ומשחררים חומצות אמינו שיוצרות טעם אומאמי עמוק - עשיר, אגוזי, לעיתים עם גוונים של בשר. הבשר מתרכך עד לנקודה שבה הוא נמס בפה. התוצאה מוגשת כסשימי או סושי.
מה שנראה מקולקל לחלוטין הוא בדיוק מה שהופך את הדג לראוי לאכילה. שכבת העובש, שבכל הקשר אחר הייתה מאותת על השלכה לפח, היא כאן המרכיב המרכזי בתהליך. לא תוצאת לוואי - מטרה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
טכניקת היישון בעובש ידועה בעולם הגבינות זה מאות שנים. בעולם הדגים זהו תחום שמרבית השפים בעולם עדיין לא נוגעים בו.


