"הרעיון להצמיח כלכלה על ידי צנע מוטעה"

הכוכבות הגדולות של הדרמה הכלכלית באירופה הן יוון וספרד, ובמשרד האוצר בירושלים גם אוהבים להשתמש בדוגמה שלהן כסיפור אזהרה שמצדיק את הקיצוצים הצפויים בתקציב. אבל עבור ישראל, הסיפור המתרחש מערבה משם, בבריטניה, מעניין לא פחות ואולי אף יותר. כי להבדיל ממדינות גוש היורו, אבל בדומה לישראל, לבריטניה יש מטבע משלה ובנק מרכזי עצמאי, שמקנים לה יכולת תמרון, ושליטה יותר גדולה על גורלה.

גם הנתיב שבו בחרה בריטניה ללכת מציע לקחים חשובים. יותר מכל ממשלה אחרת במערב, ממשלת בריטניה התחייבה באופן מוחלט למדיניות של צנע וקיצוצים, בעיצומו של מיתון קשה – ובניגוד למדינות אחרות, הצעדים האלה לא נכפו עליה מבחוץ. דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, הכתיר את הנאום המכונן שלו ב־2009 "עידן הצנע", והכריז שימי הכסף הקל נגמרו. אחרי הבחירות, ב־2010, הוא החל לממש את ההבטחות, ושנתיים אחרי, בריטניה יכולה לשמש מקרה מבחן: לאן מובילה מדיניות הצנע, והאם היא הדרך הנכונה להתמודד עם משבר חריף?

פרופ' ג'ון ואן רינן, מהלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE) היוקרתי, חושב שמדיניות הצנע לא מובילה לשום מקום. ואן רינן, כלכלן זוכה פרסים ששימש בעבר יועץ לדאונינג 10, הוא אחד ממתנגדיה הבולטים של מדיניות הצנע של ממשלת קמרון. בראיון ל"כלכליסט" מסביר ואןרינן, העומד בראש "מכון לביצועים כלכליים" ב־LSE, מה עמד מאחורי תוכנית הקיצוצים הבריטית, מדוע היא נכשלה ומה ניתן היה לעשות אחרת.

תוכנית הצנע המואצת העלימה את הצמיחה

"בריטניה יצאה מהמשבר של 2008–2009 עם גירעון גדול, כמו הרבה מדינות אחרות. התוצר נפל, ההוצאות עלו, תקבולי המסים ירדו. כך שהחשיבה היתה שחייבת להיות תוכנית להורדת הגירעון”, מתאר ואן רינן את הרקע לצעדי הצנע. ”הוויכוח היה על המהירות שבה זה צריך לקרות. אני הייתי במחנה שטען שאנחנו צריכים תוכנית לטווח בינוני, ושאסור להרוג את ההתאוששות החלשה שהיתה לנו אז”.

אבל המחנה של ואן רינן הפסיד. ביולי 2010 החלה ממשלת קמרון הטרייה ב"תוכנית צנע מואצת", כהגדרת ואן רינן. הממשלה היוצאת תכננה לייצב ולהקטין את הגירעון בתוך שבע שנים, אבל קמרון שאף להשיג את היעד הזה בפחות מחמש שנים. "התוכנית שלו", אומר ואן רינן, "התמקדה במסים ובקיצוצים, ובעיקר קיצוצים בהשקעות, בדברים כמו מסילות רכבת, כבישים, בתי ספר ובתי חולים.

"התקווה היתה שהצעדים האלה יביאו לצמיחה מתמשכת, וגם יעזרו לנו להתמודד עם הגירעון. אבל מה שקרה הוא שהצמיחה נעלמה. אחרי תקופה קצרה של התאוששות, שבה היה נראה שאנחנו שבים לצמוח, שיעור הצמיחה הוא שוב שלילי. טכנית, חזרנו למיתון”.

הקיצוצים דווקא לא תרמו לתחושת האמון של הציבור

"יש אנשים שאומרים: בוא נעבור את המיתון", הכריז קמרון בנאום שלו מ־2009. "אנחנו יכולים להמשיך להוציא עוד, ללוות עוד ולטפל במשבר החוב אחר כך. זו טעות. טעות רצינית". בעצם, בנאום הזה, קמרון דחה את הגישה המקובלת של מדיניות אנטי־מחזורית, כלומר של קיצוץ בימים הטובים, והמרצת הכלכלה בימים הרעים. במקום זאת, הוא בחר בנתיב של צנע גם בימים רעים מאוד. בישראל, אגב, ננקטו צעדים אנטי־מחזוריים שסייעו לכלכלה להיחלץ במהירות מהמשבר של 2008–2009, אבל שנות הצמיחה שלאחר מכן לא נוצלו להקטנת הגירעון, אלא להורדת מסים. עכשיו, כשההאטה בפתח, השאלה הרלבנטית היא איזו מדיניות תינקט אם המשק הישראלי אכן ייקלע למיתון – מצמצמת או מרחיבה. ומכאן חשיבות הדוגמה הבריטית.

מה בעצם עמד מאחורי תוכנית הצנע של קמרון? הרעיון העיקרי, אומר ואן רינן, היה שהקיצוצים יתרמו להגברת תחושת האמון, שתסייע גם להתמודדות עם החוב וגם לפעילות הכלכלית. "עמדת הממשלה", הוא מסביר, "היתה שאם נפעל במהירות זה יגדיל את תחושת האמון של השווקים, וכך נוכל ללוות בשערי ריבית מאוד נמוכים”.

כפי שוואן רינן מודה, בריטניה אכן נדרשת לשלם ריביות נמוכות ביותר בשווקים. "יש אנשים שטוענים שזה הודות לתוכניות הצנע. אנשים אחרים, ואני בכללם, אומרים שהסיבה לכך שיש לנו כאלה ריביות נמוכות היא שלבריטניה יש מטבע משלה, והבנק אוף אינגלנד יכול לממן את הגירעון - להבדיל ממדינות גוש היורו. ובאמת, כשמסתכלים על המצב לפני ואחרי ההכרזות על המדיניות הממשלתית, רואים ששערי הריבית על אג"ח בריטיות נותרו ללא שינוי”.

אבל הקיצוצים היו אמורים לסייע בעוד דרך: "הרעיון הנוסף היה 'הידוק תקציבי מרחיב' - שלפיו אם נקטין את הגירעון בתקציב, אנשים יידעו שהכלכלה נמצאת על נתיב בטוח, ולכן יתחילו להוציא יותר כסף. ולעומת זאת, אם לא נקצץ מהר, אנשים יהיו מודאגים שהוצאות הממשלה הן על נתיב שאינו בר־קיימא, הצרכנים יקטינו את ההוצאות, והעסקים יפחיתו את ההשקעות, כי הם יודעים שיש משבר חובות שמתקרב במהירות”.

רעיון ההידוק המרחיב, שמעצם שמו נשמע מפוקפק, מוכר לא רק מבריטניה, אלא גם ממדינות אחרות באירופה, ושימש צידוק מרכזי למדיניות הקיצוצים שם. כיום, לפי ואן רינן, "יש הסכמה נרחבת שהרעיון של הידוק שייצור צמיחה יותר מהירה הוא רעיון מוטעה". והוא מסביר גם שהדוגמה המוכרת של מדינה שהצליחה לקצץ לצמוח באותו זמן – שבדיה בשנות התשעים, היא בעייתית. "הסיבה שהם הצליחו אז היא ששאר העולם צמח מאוד מהר באמצע שנות התשעים, כך שהשבדים יכלו לצאת מהמשבר באמצעות ייצוא”. דברים דומים אמר ל"כלכליסט" הכלכלן השבדי לארס קלמפורס, שהסביר שהשבדים בעצם יצאו מהמשבר באמצעות פיחות חד בקרונה.

הבעיה היא שהדוגמה השבדית לא רלבנטית כעת. "הבעיה של כולם, כולל בריטניה, היא שכרגע כולם מבצעים הידוק תקציבי באותו זמן, כך שאין צמיחה, ואין אף אחד שאתה יכול לייצא אליו. צמיחה מוטת יצוא עובדת רק אם שאר העולם מוכן לקנות ממך. ולמעט סין, אולי, אף אחד בעולם לא נמצא במצב טוב”.

הזכרת שהבנק המרכזי יכול לממן את הגירעון. בשנות השמונים זה הוביל חלקים מהעולם להיפר־אינפלציה.
"אני לא חושב שזו הבעיה שניצבת בפני ארה"ב, בריטניה או אירופה. הבעיה שניצבת בפניהן כרגע היא לא היפר־אינפלציה, אלא דפלציה, כמו שהיה ביפן אחרי קריסת הבועה. תמיד יש סיכון של אינפלציה, אבל הסיכון כרגע הוא דווקא בכיוון ההפוך”.

הממשלה חייבת להכניס את הידיים לכיסים

ואן רינן אינו מסתפק בביקורת על מדיניות הממשלה שלו, שהובילה לכך שהתוצר בממלכה המאוחדת נמוך כיום מערב המשבר. הוא גם מציע נתיב אחר, שמחייב לא רק נסיגה מנתיב הקיצוצים אלא גם השקעה ממשלתית. "בשגרה, הבנק המרכזי יכול לטפל במצב באמצעות הורדת הריבית, וכך לרוב אנחנו מתמודדים עם מיתונים. שערי הריבית יורדים, וזה גורם לאנשים לקחת עוד הלוואות. אבל הבעיה כרגע היא ששערי הריבית קרובים לאפס, ואתה לא יכול להוריד אותם מתחת לאפס. ולכן, מישהו אחר צריך לפעול. ומאחר שהצרכנים עסוקים עכשיו בתשלום חובות, נותר רק גורם אחד בתמונה, וזו הממשלה.

"אנחנו צריכים לחשוב על הטווח הקצר, הטווח הבינוני והטווח הארוך”, מפרט ואן רינן. "בטווח הקצר, יש צורך בתמריצים, ואני תומך בהשקעה ממשלתית במגוון צורות, ובהן השקעה בתשתיות, שתביא גם לצמיחה ארוכת טווח. יש בבריטניה השקעה נמוכה בדברים כמו כבישים, מסילות ברזל ובתי חולים.

"בטווח הבינוני חייבת להיות תוכנית אמינה להורדת הגירעון. אבל התוכנית לא יכולה להיות מיושמת מיד, כמו עכשיו. היא חייבת להיות אנטי־מחזורית. במיתון הנוכחי אסור לנסות לקצץ עמוק מדי.

"ובטווח הארוך, צריך לחשוב על אסטרטגיה לצמיחה. וההיבט המרכזי, בכל המדינות, הוא מחקר וחדשנות (וכאן הוא מציין את ישראל לטובה). מה שאנחנו צריכים הוא השקעה באוניברסיטאות ובמחקר, ואנחנו צריכים גם להשקיע בהון האנושי. לשליש מהאוכלוסייה כאן יש כישורים נמוכים, כך שאנחנו צריכים רפורמה בבתי הספר”.

ואן רינן אינו קול יחיד. יש מקהלה שלמה של כלכלנים שמתריעה על המחיר שמדיניות הצנע גובה מבריטניה. גם הממשלה, על פי ואן רינן, מודעת למצב, אלא שהיא לכודה במלכודת מתוצרת עצמית. “הממשלה קצת שחררה את הרסן בלי להודיע לאף אחד”, הוא אומר. "וכרגע, היא מחפשת נואשות אחרי דרכים שיאפשרו לה להגדיל את ההשקעות שלה, בלי שזה יופיע בספרים. הם מנסים למצוא דרכים שבהן זה ייראה כאילו הממשלה ערבה להשקעות של המגזר הפרטי - מה שלא יופיע בהכרח כהוצאה ציבורית.

“הממשלה מבינה שיש בעיה, ומה שעוצר אותם הוא אילוץ פוליטי. המוניטין של שר האוצר ג'ורג' אוסבורן כרוך במדיניות הזאת של הקטנת הגירעון, ולסטייה מהמדיניות הזאת יהיה מחיר פוליטי גדול עבורו וכנראה עבור כל הממשלה. וזה כופה עליו להיות קשוח יותר מכפי שהיה רוצה, ויותר משרוב הכלכלנים היו רוצים. המצב כרגע הוא שאם הם ישנו כיוון זה אולי לא יעלה להם הרבה במונחים של אמון בשווקים, אבל הם ישלמו מחיר פוליטי. יהיה להם קשה להסתיר סטייה מהנתיב שהם קבעו”.