בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, גם בריאות זו סחורה

האם מותר למדינה לחייב את אזרחיה להחזיק בביטוח בריאות? השאלה הזו - שעבור רבים בעולם המערבי התשובה עליה מובנת מאליה - עומדת במרכזו של שימוע סוער שמתקיים בשלושת הימים האחרונים בבית המשפט העליון בוושינגטון. השימוע, שכונה בתקשורת "אחד השימועים החשובים בעשורים האחרונים", דן בחוקתיות של רפורמת הבריאות המכונה "אובמה־קר". הרפורמה, שעברה בקונגרס האמריקאי במרץ 2010 והחלה לעשות את צעדיה הראשונים, אמורה ברובה להיכנס לתוקף בשנת 2014.

עד 2014 אמורה הרפורמה לחייב בביטוח 30 מיליון מתוך כ־52 מיליון האזרחים האמריקאים שחיים כיום ללא שום ביטוח בריאות. הצעד הזה הכרחי לביצוע חלק נוסף ברפורמה שדורש מחברות הביטוח האמריקאיות לקבל כל מבוטח ללא קשר למצבו הרפואי (כיום חברות הביטוח חופשיות לא לקבל מבוטחים אם הן סבורות שהדבר לא ישתלם להן כלכלית).

"המערכת הגרועה ביותר"

המקטרגים, לעומת זאת, טוענים שחיוב אדם ברכישת ביטוח מנוגד לחוקה האמריקאית ומהווה פגיעה בחירותו של הפרט ובזכותו לקנות או לא לקנות דברים כרצונו. איליה סומין, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, הסביר לאחרונה בכתבה ל־CNN ש"להכריח אזרחים לקנות ביטוח בריאות זה בדיוק כמו להכריח אותם לקנות ברוקולי או מכונית".

ההשוואה הזו בין ביטוח בריאות לברוקולי אולי נשמעת כמו משהו הלקוח מסיפור ילדים, אך בארה"ב מדובר במציאות. למעשה, התקשורת האמריקאית של הימים האחרונים חוגגת על מטאפורת הירק הפופולרי בטורים שעוסקים בדיון הסוער. העמדה הזו, שרבים בצמרת החברה האמריקאית (מהצד הרפובליקני של המפה) מצדדים בה, גם בלי להשתמש בדימויי ירקות, היא רק אחד התסמינים של המחלה הכרונית המכונה מערכת הבריאות של ארה"ב.

"אם היינו מחליטים לתכנן את המערכת הגרועה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין, לא היינו מצליחים לדמיין מערכת גרועה כמו זו שיש לנו", אמרה בראיון ל־PBS פרופ' מרשה אנגל, לשעבר עורכת "הניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסן" (ככל הנראה, כתב עת הרפואי המשפיע בעולם) ואחת המבקרות החריפות של מערכת הבריאות האמריקאית.

חמש שנים חלפו מאז יצא לאקרנים "סיקו" - סרטו הפרובוקטיבי של מייקל מור שחשף לעולם את הרעות החולות של מערכת הבריאות האמריקאית. בינתיים המשיכו המחירים לעלות ואיכות השירות רק הלכה והידרדרה. כמובן שמי שידו משגת, יכול לסדר לעצמו את החידושים המשוכללים ביותר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל הרוב המכריע של התושבים נאלץ להסתפק במערכת מנוכרת ומיושנת (רוב הרופאים האמריקאים, למשל, עוד לא עברו למערכת ממוחשבת ומשתמשים בקלסרים מאובקים), תמורת תשלום חונק כמובן.

האבסורד הוא שהממשל האמריקאי משקיע הרבה מאוד בבריאות. למעשה, הוא מוציא על בריאות סכום כפול מבשאר מדינות ה־OECD - מעל 8,000 דולר בשנה לאדם, שהם 2.6 טריליון דולר, אבל מציג תוצאות חלשות מאוד. שתי דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא במדדים כמו תמותת תינוקות (מקום 41 בעולם) ותוחלת חיים (מקום 50 בעולם). גם במדדים של מיטות בתי חולים ורופאים ביחס לאוכלוסייה ארצות הברית מדורגת הרבה מתחת לממוצע - אבל ממשיכה להוביל בעלויות אשפוז.

בארה"ב ישנן שתי תוכניות ביטוח ממשלתיות לא רעות בכלל - מדיקר ומדיקאייד - שמספקות ביטוח לקשישים, לבעלי מוגבלויות ולאנשים עניים מאוד, אך 75% מאוכלוסיית ארה"ב נתונים לחסדיה של התעשייה פרטית. רק 44% מהמבוטחים האמריקאים מבוטחים על ידי המעסיק שלהם, והכמות הולכת ופוחתת במיוחד מאז המשבר הכלכלי.

40% מאזרחי ארה"ב הבוגרים נאבקים בחשבונות רפואיים. כשליש מהמבוגרים הלא מבוטחים בארה"ב סובלים ממחלה כרונית שאינה מטופלת, והתוצאה היא 45 אלף מקרי מוות בשנה הקשורים בחוסר ביטוח.

העלויות הגבוהות נובעות משילוב בין גורמים רבים. אחד מהם הוא החיבה של האמריקאים לתביעות משפטיות. ההערכה היא שרופאים אמריקאים מוציאים 210 מיליארד דולר בשנה על טיפולים לא נחוצים - רק בגלל פחד מתביעות. סיבה נוספת היא העלות המשוקללת של הלא מבוטחים, שחדרי המיון מחויבים לטפל בהם גם אם הם לא משלמים.

אבל הסיבה המרכזית לפערים בין העלות לתועלת היא העובדה שמדובר בתעשייה למטרת רווח - ולא בכזו שרואה את טובת המטופל לפניה. לדברי פרופ' אנגל, "מערכת הבריאות שלנו מבוססת על ההנחה שבריאות היא סחורה כמו מכשירי וידיאו או מחשבים ושצריך לחלק אותה בהתאם ליכולת לשלם, באותו אופן שעושים זאת עם מוצרי צריכה. זוהי טעות בסיסית באופן שבו המדינה הזו רואה בריאות. אידיאולוגיית השוק הזו היא מה שהפך את מערכת הבריאות לכל כך איומה".

פרסום במקום בריאות

עבור המטופלים התוצאה היא ש־31% מהכסף שמגיע למערכת הבריאות לא מגיעים לבריאות אלא הולכים לפרסום, שיווק, מכירות, בירוקרטיה ואדמיניסטרציה. מחקרים רבים מראים שהדרך היחידה להביא לשינוי אמיתי בכאוס הזה היא לכונן מערכת בריאות ציבורית שאינה למטרת רווח. מחקר שנעשה ב־2003 ב"ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין", למשל, טען שמערכת בריאות ציבורית יכולה לחסוך 350 מיליארד דולר בשנה על אדמיניסטרציה ובכך לכסות את כל הלא מבוטחים.

בסוף יוני, כשבית המשפט העליון יכריע בסוגיית השימוע שיסתיים היום, יידעו האמריקאים האם התוכנית של הנשיא ברק אובמה תיכנס לתוקפה במלואה או לא. אבל התוכנית הזו, אף שהוכתרה על ידי הדמוקרטים כ"היסטורית" והיא אמורה לחסוך 400 מיליארד דולר בשנה, לא צפויה להפחית משמעותית את עלויות הבריאות, לשפר את איכות חייהם של האמריקאים או לקחת את הכוח מידיהן של החברות הפרטיות. זו לא יותר מסתימה במערכת בריאות שזקוקה לטיפול שורש.