אירופה מנסה לעלות מהמצולות

>> כשבריטניה נטשה ב-1931 את תקן הזהב, אשר הצמיד את ערכם של המטבעות למחיר הזהב, היא לא רק זנחה את המערכת לניהול המטבע אלא גם הודתה בכך שהיא לא תוכל יותר לעטות את גלימת האימפריה. כשארה"ב הסירה את קיבוע שער הדולר למחיר הזהב ב-1971, היא עוררה נפילה שנמשכה עד שפול וולקר, נגיד הבנק הפדרלי דאז, ביסס מחדש את הביטחון במטבע בתחילת שנות ה-80. יוזף שומפטר, הכלכלן האוסטרי הגדול, כתב פעם: "המערכת המוניטרית של עם משקפת כל מה שהאומה רוצה, עושה, סובלת, מהווה".

באותו אופן, המשבר שמאיים על האיחוד האירופי הוא הרבה יותר ממשבר של היורו. בעת אי ודאות סביב האג"ח הממשלתיות, מחירי המניות והבנקים, וכשהעולם נמצא על סף מיתון, החשש הראשון הוא מפני קריסה פיננסית וכלכלית. אך כדי להבין מה קורה למטבע צריך להסתכל גם על מה שקורה לאירופה.

היורו לא יהיה בטוח עד שאירופה תענה על כמה מהשאלות הבסיסיות שמהן התחמקה במשך שנים רבות. בשורשן נמצאת השאלה כיצד אומות צריכות להגיב לעולם שמשתנה במהירות מסביבן. מה יעשו כאשר הגלובליזציה מפשיטה מהמערב את המונופול שלו על הטכנולוגיות שהפכו אותו לעשיר, ואירופה המזדקנת מתחילה להיראות יותר ויותר כמו חצי האי המערבי של אסיה המתעוררת?

חלק מהאירופים היו רוצים להציב גדרות מעוצבות בזהירות סביב השוק הרחב והבריא עדיין של האיחוד האירופי. אחרים, כולל מספר גדל והולך של פוליטיקאים, רוצים להסתגר פנימה ולדחוק מעליהם לא רק את העולם, אלא גם את הפרויקט האליטיסטי של אינטגרציה אירופית. ומעטים - בעיקר מקרב האליטות האלה - טוענים כי הדרך היחידה לשלם על אורח החיים המיוחד של אירופה אינה להתחמק מהגלובליזציה אלא לאמץ אותה בכל לב.

זוהי אינה בחירה פילוסופית מופשטת. זהו מאבק אמיץ על עתידה של אירופה שמתנהל באתונה, לאחר שראש הממשלה יורגוס פפנדראו איבד את השלטון לממשלת אחדות לאומית זמנית, במפעלים נטושים בצרפת ובבלגיה, ובחייהם המבוזבזים של מיליוני צעירים מובטלים בספרד.

המאבק הזה יקבע את גבולותיה של מדינת הרווחה האירופית. הוא יקבע כיצד השותפות הלא מאוזנת בין גרמניה לצרפת, ולבריטניה אשר מתנתקת והולכת בהדרגה, תעצב את פניו של האיחוד האירופי. הוא יגדיר את הפוליטיקה הגבוהה של בריסל ואת הפוליטיקה הנמוכה של הפופוליזם האירופי. והוא יכריע את גורלו של הכלי ששומפטר ראה כהתגלמות של כל אלה - היורו.

כל הדרכים מובילות לאסון

גוש היורו נמצא כעת בסחרור אימתני. החששות לגבי יכולתן של הממשלות ביוון, פורטוגל, אירלנד, ספרד, והמדאיגה מכולן - איטליה, לעמוד בהלוואותיהן בסך כ-3 טריליון יורו (4.2 טריליון דולר) פוגעים בבנקים האירופיים, אשר מחזיקים באג"ח שלהן. קשייהם של הבנקים פוגעים בביטחון ובאשראי. בנוסף למדיניות הצנע התקציבית, כל אלה מובילים למיתון, מעמיקים את החשש מכך שממשלות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן ומחלישים את הבנקים - וכך זה ממשיך להתגלגל לכיוון אסון.

לגוש היורו יש עדיין יכולת לעצור את התרחיש הזה. כגוש, יש לו פחות חובות מאשר לארה"ב, והגירעון של המגזר הציבורי שלו נמוך יותר. יש לו מספיק כסף לחזק את הבנקים כנגד חדלות פירעון של יוון, ופורטוגל ואירלנד, אם יהיה צורך בכך. והוא נתמך על ידי הבנק המרכזי של אירופה (ECB), שיכול בעיקרון לגבות את הממשלות מוכות החוב על ידי רכישת איגרות החוב שלהן בכמויות לא מוגבלות בשוק המשני.

אך האיחוד האירופי לא הצליח עד כה להציג תוכנית משכנעת להצלת היורו. הניסיון האחרון והאמיץ ביותר, בפגישת מנהיגי אירופה בבריסל בסוף החודש שעבר, לא עמד בציפיות - בדיוק כמו כל קודמיו. זאת משום שהאירופים חלוקים מאוד בדעותיהם בנוגע למהות המשבר, ושרויים במחלוקת עמוקה לגבי היקף התרומה של כל מדינה לפתרון.

כל עוד החברות בגוש היורו לא יצליחו ליישב את המחלוקות האלה, או לפחות להסכים על כך שהן פחות חשובות ממציאת פתרון, הפעולה הקולקטיבית הנדרשת על מנת להגן על היורו תמשיך להיות בלתי אפשרית.

בזמן שהעולם ממתין שאירופה תחליט, אסון מרחף מעל. הוא עלול ללבוש כמה צורות. ייתכן שאחת המדינות תעזוב בסערה את גוש היורו - צעד שהאמנה אוסרת, אך מי באמת יוכל לעצור ממשלה נחושה? הבנקים האירופיים עלולים לסבול ממשבר אמון פאטלי. ייתכן שאיטליה או ספרד לא יהיו מסוגלות יותר ללוות בתנאים סבירים. או שממשלה שמנסה לאכוף אמצעי צנע תוחלף באחת שדוחה אותם. כל אחד מהתרחישים האלה עלול להתפשט ולהוביל את הכלכלה העולמית לשפל.

גוש יורו מצומצם?

ישנם אנשים שצופים כי גרמניה תוביל מהלך ליצירת גוש יורו מצומצם ממדינות הליבה. אך גם אם ערכו של היורו של מדינות הליבה בהובלת גרמניה יזנק, הבנקים והחברות ירשמו הפסדים עצומים על נכסיהם בחו"ל והיצואנים ימצאו עצמם בעמדת נחיתות. מלבד זאת, זלזול במצח נחושה של גרמניה באמנת האיחוד האירופי יגרום נזק לחוקי האיחוד, אשר מתנגד למהלך.

ישנה סבירות גבוהה יותר שיוון תכרע תחת נטל הצנע ותעזוב את היורו לאחר כינונן של ממשלות המשך כמו הממשלה החדשה. אך יהיה זה מעשה נואש. הבנקים יקרסו וההון יברח, וחברות רבות ביוון, שלא יהיו מסוגלות לשלם את חשבונותיהן הנקובים ביורו, יפשטו רגל. יוון, שבכל מקרה כבר אין לה גישה לשוקי האג"ח, צפויה לאבד גם את כל הסיוע הפיננסי מהאיחוד האירופי.

המיתון, התפשטות משבר החוב, קריסות הבנקים או עזיבתה של יוון את היורו, יעמידו את השוק האירופי המשותף בסכנה.

בוועידה של האיחוד האירופי ב-2008, כאשר המשבר הפיננסי העולמי היה בשיאו, ניקולא סרקוזי ביקר את הנציבות על כך שהיא קנאית מדי לשמירה על התחרותיות. בכיר אירופי מודה כי אם נשיא צרפת היה דורש לערוך אז הצבעה, ראשי המדינות היו משעים את החוקים. המשבר כיום חמור לפחות כמו זה שהיה אז.

"האיחוד המלנכולי של אירופה"

היות שניתן עדיין למנוע אסון, ניתן אולי לחשוב שהגרוע מכל לא יתרחש. ואכן זה לא סביר - אך לא בלתי אפשרי. בדיוק בגלל אותן השלכות נוראיות, כל אחד סומך על כך שהבא בתור יחשוב בהיגיון. הממשלה החדשה ביוון עשויה לחשוב שאירופה לעולם לא תתן ליוון לקרוס. בינתיים הבנק המרכזי של אירופה וגרמניה עלולים לסרב להתערב, משום שהם אינם רוצים שמדינות יחמקו מרפורמות. ייתכן גם שהצנע יוביל בסופו של דבר לכך שפופוליסטים יפנו את גבם ליורו - לא משנה מה יהיו ההשלכות.

בנקאי מרכזי מגוש היורו התוודה כי חשב לאחרונה על אסונות היסטוריים כמו מלחמת העולם הראשונה, ותהה כיצד העולם נסחף אליהם. "כשנמצאים בעיצומו של משבר", הוא אמר בטון מבשר רעות, "רואים כמה קל לעשות טעויות".

האיחוד המוניטרי האירופי (EMU) אמור היה להעלים את ההבדלים התחרותיים שאיימו על השוק המשותף בתחילת שנות ה-90. הוא התחייב לשלב את גרמניה המאוחדת בתוך האיחוד האירופי ולסלול את הדרך לסוג של איחוד פוליטי באירופה. כיום החלום לא נעלם לגמרי, אך השוק המשותף שוב נמצא תחת איום. האומות האירופיות שרויות במחלוקת, גרמניה ממורמרת, והקשר בין היורו למדינת הלאום טעון מאי פעם. EMU הוא למעשה, כפי שכתב ההיסטוריון דיוויד מארש, "האיחוד המלנכולי של אירופה".

האם אירופה תצליח לעלות מהמצולות? רק אם מדינות הליבה יתמכו ביתר המדינות, אשר יתמסרו לרפורמות פוליטיות, חברתיות וכלכליות רדיקליות. לאיש לא צריך להיות ספק כמה קשה זה יהיה.