המאיון העליון הוא הגורם ההרסני ביותר לעושר של האנושות

אם עושר היה התוצאה הבלתי נמנעת של עבודה קשה ויזמות, כל אשה באפריקה היתה מיליונרית. הטיעונים העצמיים של הסופר-עשירים - המאיון העליון - כי הם ניחנים באינטליגנציה, יצירתיות או דחף יוצאי דופן, הם דוגמאות לטעות הנפוצה של נטילת קרדיט עצמי על תוצאות שהם כלל לא אחראים להן.

מרבית העשירים של היום הגיעו לשם מכיוון שהצליחו להשתלט על משרות מסוימות. השתלטות זו תלויה פחות בכישרון ובאינטליגנציה ויותר בשילוב של הניצול האכזרי של אחרים, כמו גם המקריות שבלידה, מכיוון שמשרות אלה נתפשות באופן בלתי פרופורציונלי על ידי אנשים שנולדו במקומות מסוימים ולמעמדות מסוימים.

ממצאיו של הפסיכולוג דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מנתצים את האמונות שיש לכוכבי המגזר הפיננסי בנוגע לעצמם. הוא גילה שהצלחתם היא למעשה אחיזת עיניים קוגניטיבית.

למשל, הוא בחן את התוצאות שהשיגו 25 יועצי השקעות לעשירים במשך שמונה שנים. הוא גילה שעקביות ביצועיהם היתה אפס. "התוצאות היו דומות למה שהייתם מצפים מתחרות הטלת קוביות, ולא מתחרות של כישורים", כתב. אלה שקיבלו את הבונוסים הגדולים ביותר פשוט היו בני מזל.

תוצאות מחקרו שוכפלו במחקרים רבים אחרים, המראים שסוחרים ומנהלי קרנות בוול סטריט מקבלים את השכר העצום שלהם על כך שהם מצליחים לא יותר מאשר הצלחתו של קוף שימפנזה בהטלת מטבע. כשכהנמן ניסה להצביע על כך, הם פשוט התעלמו ממנו. "האשליה שיש להם כישורים מיוחדים מוטמעת עמוק בתרבותם", כותב כהנמן.

עד כאן המגזר הפיננסי והאנליסטים המחונכים להפליא שלו. בנוגע לתחומי עסקים אחרים - ספרו לי אתם. האם לבוס שלכם יש יכולת שיפוטית, חזון וכישורי ניהול עליונים לכל אחד אחר בחברה, או שמה הדרך לשם היתה סלולה ברמאות, שקרים ובריונות?

במחקר שהתפרסם בכתב העת "Psychology, Crime and Law", בחנו בלינדה בורד וקטרינה פריטזון 39 מנהלים בכירים ומנכ"לים בחברות בריטיות מובילות. הן השוו את תוצאות המנהלים למבחנים זהים שהתבצעו בבית החולים המיוחד ברודמור, שם עצורים פושעים המורשעים בפשעים חמורים. לפי מדדים מסוימים של פסיכופתיות, תוצאות המנהלים היו זהות ואף גבוהות מאלה של הפושעים. למעשה, במדדים אלה הם אפילו עלו על המטופלים שאובחנו כבעלי הפרעת אישיות פסיכופתית.

בורד ופריטזון מציינות כי המאפיינים הפסיכופתיים שבהם מצטיינים המנהלים, בהחלט מזכירים תכונות אישיות שחברות מחפשות. בעלי תכונות אלה לרוב מוכשרים בפיזור מחמאות ומניפולציה של אנשים חזקים. אגוצנטריות, תחושה שהכל מגיע להם, מוכנות לנצל אחרים והיעדר אמפתיה ומצפון - כל אלה אינם צפויים לפגוע בסיכויי ההצלחה של מנהלים בארגונים רבים.

בספרם "נחשים בחליפות", פול בביאק ורוברט הייר מציינים כי לאחר החלפת הביורוקרטיות הקונצרניות במבנים גמישים ומשתנים, שחקנים קבוצתיים נחשבים פחות מנוטלי הסיכונים התחרותיים, ולכן תכונות פסיכופתיות עשויות להיות מתוגמלות יותר.

לאחר שקראתי את עבודתם, נראה לי שאם יש לך נטיות פסיכופתיות אך נולדת למשפחה ענייה, יש לך סיכוי טוב להגיע לכלא. ואולם אם יש לך נטיות פסיכופתיות ונולדת למשפחה עשירה, יש לך סיכוי טוב להגיע לבית ספר למינהל עסקים.

אין כאן טענה שכל המנהלים פסיכופתים, אלא רק שהכלכלה שלנו מתגמלת את הכישורים הלא נכונים. לאחר שהמנהלים הצליחו לשבור את איגודי העובדים ולהחזיק את הרגולטורים ורשויות המס בכפם, התערפל ההבדל בין המעמד העליון היצרני למעמד העליון החי על רנטות. מנכ"לים מתנהגים כיום כדוכסים, וממצים מאחוזת הפיננסים שלהם סכומים חסרי פרופורציה ביחס לעבודה שהם מבצעים או הערך שהם מיצרים - סכומים שלעתים מרוקנים את העסקים שעליהם הם חיים כטפילים. לא מגיע להם נתח מהעושר שעליו השתלטו יותר מאשר לנסיכי הנפט.

כל היתר מבינינו מוזמנים, על ידי ממשלות וראיונות מתחנחנים בתקשורת, להאמין במיתוס הבחירה: האמונה שהם ניחנים בכשרון על-אנושי. העשירים מאוד מתוארים לעתים קרובות כמי שמייצרים עושר. ואולם הם עשקו את העושר הטבעי של כדור הארץ, ניצלו את עבודתם ויצירתיותם של עובדיהם, והפכו הן את כוכבנו והן את תושביו לעניים יותר. כעת הם כמעט הביאו אותנו לפשיטת רגל. יוצרי העושר של המיתוס הניאו ליברלי כוללים את כמה מהרסני העושר היעילים אי פעם.

מה שקרה ב-30 השנים האחרונות הוא ההשתלטות של קומץ אנשים על אוצר העולם כולו, בסיוע מדיניות ניאו-ליברלית שנכפתה על המדינות העשירות לראשונה על ידי מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. אני עומד להפציץ אתכם בנתונים - אני מתנצל על כך, אך מספרים אלה חייבים להיות חקוקים על לוח לבנו.

בין 1947 ל-1979 פריון העבודה בארה"ב עלה ב-119%, ואילו הכנסות החמישון התחתון של האוכלוסייה זינקו ב-122%. ואולם בין 1979 ל-2009 עלה פריון העבודה ב-80%, בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%.

בבריטניה, הכנסות העשירון התחתון ירדו ב-12% בין 1999 ל-2009. הכנסות העשירון העליון גדלו באותה התקופה ב-37%. מקדם ג'יני, המשמש מדד לאי שוויון, טיפס בבריטניה מ-26 ב-1979 ל-40 ב-2009 - עדות לגידול בפערים החברתיים.

בספרו "אלה שיש להם ואלה שאין להם", מנסה ברנקו מילנוביץ' לגלות מי היה האדם העשיר ביותר אי פעם. הוא מתחיל עם הטריומוויר הרומאי מרקוס קראסוס, שעושרו נמדד לפי היקף עבודת אחרים בני תקופתו ומולדתו שאדם עשיר יכול לקנות. נראה לפי הניתוח שלו שהאדם העשיר ביותר ב-2,000 השנים האחרונות עדיין חי וקיים: קרלוס סלים יכול לקנות את עבודתם של 440 אלף מקסיקאים ממוצעים. זה הופך אותו לעשיר פי 14 מקראסוס,פי תשעה מאנדרו קרנגי (אחד ה"ברונים השודדים" של סוף המאה ה-19), ופי ארבעה מג'ון ד. רוקפלר.

עד לאחרונה היינו אחוזי קסם לנוכח התכונות שבהם התהדרו הבוסים הגדולים. חניכיהם - באקדמיה, במדינה, במכוני המחקר ובממשלה - יצרו תשתית נרחבת של כלכלה בגרוש וחנפנות כדי להצדיק את השתלטותם על עושרם של אחרים. היינו כה שקועים בשטויות אלה עד שרק לעתים נדירות חלקנו על מהימנותן.

כל זה משתנה כיום. ביום ראשון האחרון ראיתי אירוע יוצא דופן: דיון שנערך על מדרגות קתדרלת סנט פול בסיטי של לונדון, בין יו"ר תאגיד הסיטי של לונדון (הגוף המנהל את המתחם הפיננסי של העיר) סטיוארט פרייזר, נציג נוסף של התאגיד, הכומר ויליאם טיילור, ג'ון כריסטנסן מארגון Tax Justice Network ואנשי תנועת "לכבוש את לונדון".

היה בזה משהו מניחוח דיוני פאטני ב-1647, שנועדו לנסח חוקה חדשה לאנגליה. לראשונה זה עשורים - וכל הכבוד לאנשי התאגיד שטרחו להגיע - העוצמה הפיננסית נאלצה לתת דין וחשבון ישירות לאזרחים.

זו היתה הרגשה של היסטוריה בהתהוות. הפוקוס הוא עכשיו על העשירים שלא עשו דבר בשביל לזכות בעושר זה - וכל היתר רוצים את הכסף שלנו בחזרה.

הכותב הוא מחבר הספרים "of Consent: A Manifesto for a New World Order The Age" ו-"Captive State: The Corporate Takeover of Britain".