משבר החובות של אירופה היה יכול להסתיים מזמן

לנדון תומס הבן וסטיבן קאסל

>> האזהרה היתה ברורה מאוד: יוון יצאה מכלל שליטה. ואולם האזעקה שהושמעה באמצע 2009, בטיוטת דו"ח של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), מעולם לא נשמעה בעולם. פקידי הממשל ביוון ראו את הטיוטה והתלוננו בפני קרן המטבע, כך שהדו"ח הסופי, שאמנם היה ביקורתי, הפחית את הדגש על הסיכון שאתונה תגיע לחדלות פירעון יום אחד - אירוע שיהיה בעל השלכות הרות אסון לאירופה כולה.

מה שכל כך מדהים בסיפור הזה הוא שהוא אינו מדהים כלל וכלל. שינוי הדו"ח של קרן המטבע היה רק חתיכה קטנה אחת בתבנית רחבה של הכחשה, שגרמה לכך שיוון תגיע לסף קריסה ותגיע כעת למצב שבו היא מאיימת לפרק את גוש היורו כולו. פוליטיקאים, מדינאים ובנקאים - כולם המעיטו בהערכת הסכנות שבראייה לאחור נראות ברורת מאוד. פעם אחר פעם בשנתיים האחרונות, רבים מאלה שממונים על הטיפול במשבר הציעו פתרונות שבמקום לפתור את בעיותיה של יוון, הניחו להן להירקב ולהחמיר.

חמישה חודשים לאחר שקרן המטבע הוציאה את האבחנה הראשונית ההיא, ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, חשף כי תחת הממשלה שקדמה לו שיקרה יוון בנוגע לגודל הגירעון שלה. הגירעון, התברר, היה בהיקף של 12% מהתוצר הכלכלי השנתי של יוון - ולא 6% כפי שדווח קודם.

כמעט כל המאמצים לנטרל את המשבר נעשו תחת הכחשה של המסקנה הגורפת של טיוטת הדו"ח של קרן המטבע: יוון לא יכולה לפרוע את חובותיה וצריכה לקצץ בהם באופן דרסטי. עד אוקטובר באותה שנה הוביל את ההתנגדות לטיפול שורש נשיא הבנק המרכזי, ז'אן קלוד טרישה, שפרש בשבוע שעבר מתפקידו. הוא היה זה שהתעקש שאף מדינה באירופה לא תורשה לעולם לפשוט רגל.

"אין שום תירוץ לטרישה ולאירופה, לטיפול הכל כך שגוי במשבר", אמר ויליאם בויטר, כלכלן ראשי בסיטי. "זה נחמד להפוך את חדלות הפירעון לעניין מוסרי, אבל צריך לקבל גם את העובדה שמחוץ למערב אירופה, יש פשיטות רגל חדשות לבקרים - אפילו בעשורים האחרונים".

אם המנהיגים היו מסכימים מוקדם יותר להקל על נטל החובות של יוון וממהרים להגן על מדינות כמו איטליה וספרד - כפי שבכירי הממשל בארה"ב קראו לעשות בתחילת 2010 - הגרוע מכל כבר היה מאחורי אירופה כעת, אומרים מומחים.

כעת הבעיות של יוון החמירו כל כך שהן מאיימות לפרק את גוש היורו, איחוד המטבע בן 17 המדינות שהוקם לפני עשור בתוך האיחוד האירופי. סדרה אינסופית של פגישות חירום דחפה את אתונה להטיל תוכנית צנע חמורה על הציבור היווני, בתמורה להבטחה לשתי חבילות חילוץ גדולות במימון המדינות העשירות יותר באירופה, בצירוף תמיכת קרן המטבע והבנק המרכזי של אירופה.

מנהיגי אירופה נאלצו להכיר לבסוף במציאות בפגישה לילית באוקטובר. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, דחפה את הנושים הפרטיים לספוג הפסד של 50% על אג"ח היווניות שלהם. טרישה התנגד זמן רב למהלך שכזה, מחשש כי יפגע ביציבות המערכת הבנקאית באירופה, ויוביל לקריסה גלובלית כמו זו שאירעה לאחר פשיטת הרגל של ליהמן ברדרס בספטמבר 2008.

רבים סבורים כי תוכנית החילוץ הזו היא מעט מדי, מאוחר מדי. "בגלל כל ההכחשה והעיכובים, יוון תצטרך למחוק 85% מהחובות - 50% אינם מספיקים", אמר בויטר.

"היה ברור כבר באביב 2010 שהחוב היווני לא ייפרע", אמר ריצ'רד פורטס, פרופ' לכלכלה בבית הספר למינהל עסקים בלונדון. "המנהיגים סברו שיוון תוכל לצמוח ולפתור כך את בעיית החובות. הם פעלו בתום לב, אבל הם טעו".

שווי נקי שלילי

האיש שכתב את טיוטת הדו"ח של קרן המטבע הוא בוב טרא, הולנדי שעובד במחלקת סטטיסטיקות החובות בקרן. מיד לאחר כתיבת הטיוטה הוא הכין ניתוח חמור הרבה יותר, שהצביע על כך שאם יוון היתה חברה, היא היתה פושטת רגל. שוויה הנקי של המדינה, הוא הסיק, היה שלילי - מינוס 51 מיליארד יורו. ואולם בגלל שדירוג האשראי של יוון היה גבוה באותה עת, היא יכלה להמשיך ללוות. יוון שוב מחתה נגד הניתוח, אם כי הוא לא תוקן. מכון המחקר הבלגי ברויגל טוען כעת שקרן המטבע היתה צריכה לעורר תשומת לב רבה יותר בנוגע לקשייה של יוון.

בתחילת 2010 כבר החלו הבנקים ומשקיעי האג"ח להפגין סרבנות להלוות ליוון כסף. שר האוצר דאז של יוון, יורגוס פפקונסטנטינו, הזהיר: "אם לא נקבל סיוע, זה יתפוצץ לנו בפרצוף". למרות האזהרה, מרקל, שזעמה על זיוף החשבונאות היוונית, התמהמהה. ביוון ידעו הבכירים את המצב לאשורו, אך "כל דיבור על ארגון מחדש של החובות היה טאבו מוחלט", אמר בכיר שסירב להזדהות בשמו. יאניס ורופקיס, כלכלן שאמר אז שיוון עלולה לפשוט רגל, הוקע כבוגד. "המראיין בטלוויזיה אמר לי: 'תפסיק להשתמש במלה חדלות פירעון - זה עושה לי צרות'".

מההתחלה הזהיר טרישה את יוון בחדרי חדרים שיפסיק לממן את הבנקים שלה אם לא תנקוט צעדי צנע. טרישה, כך נראה, לקח באופן אישי את עניין גוש היורו, כמי שהיה ממקימיו. בסמינר ביוני 2011 נשא טרישה נאום לא מתוכנן ורגשי מאוד. "כלכלות מתעוררות יכולות לפשוט רגל", טרישה קרא בלהט. "אבל מדינות עשירות כמו יוון לא יכולות". בנאום אחר השנה, בפני בנקאים ופקידי ממשל בוושינגטון, אמר טרישה שצעדי הצנע הם המפתח לפתרון המשבר, וכי אין צורך לקצץ בחובות של יוון.

באפריל ומאי 2010, כשמנהיגי אירופה דנו בחילוץ יוון, קרא להם שר האוצר של ארה"ב, טימותי גייתנר, לחשוב בגדול וליצור תוכנית שתהיה דומה לתוכנית החילוץ של הבנקים בארה"ב ב-2008, בעלות של 700 מיליארד דולר.

במהלך המגעים בין ארה"ב לאירופה, שבראשם עמדו גייתנר ובן ברננקי, יו"ר הבנק הפדרלי, נאמר לצוות מוושינגטון שקרן החילוץ האירופית תסתכם ב-60 מיליארד יורו. האמריקאים היו המומים. הם אמרו לאירופאים שהם טעו בסדר גודל - כלומר שקרן החילוץ צריכה להיות 600 מיליארד יורו.

השווקים הורגעו זמנית בזכות תוכנית החילוץ של יוון בגיבוי קרן המטבע, וקרן חילוץ של 440 מיליארד יורו שעליה הוסכם לבסוף. באוקטובר 2010 הסכימו מרקל ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, כי על הנושים הפרטיים והבנקים לשאת בקורבן כלשהו - אם כי הם חשבו שזה לא יקרה לפני 2013, ולא ישפיע על יוון.

ואולם ההכרזה על החילוץ עוררה עוד תמרורי אזהרה. אירלנד ופורטוגל נדרשו גם הן לחילוץ. למנהיגי אירופה גם לא היתה תוכנית להקמת חומות מגן סביב מדינות אחרות. בה בעת, יוון לא עמדה בהבטחותיה - כולל תוכנית הפרטה של נכסים בסך 50 מיליארד יורו - והמצב הפוליטי בה הידרדר והלך.

באפריל השנה העז שר האוצר ההולנדי, יאן קייס דה יאגר, להעלות את נושא הסדר החובות ביוון שוב. הוא ספג מטח ביקורת מטרישה. ואולם במאי כבר הסיקו הגרמנים - הרבה אחרי שכלכלנים מהמגזר הפרטי כבר אמרו זאת - שארגון מחדש של החובות הוא בלתי נמנע.

במקום לתמוך בתקציב של ממשלת יוון, תוכנית הצנע הפכה את המיתון לכמעט שפל כלכלי. הנושא עלה בפגישה חשאית של מנהיגי גוש היורו בלוקסמבורג, שדלפה לתקשורת. הפעם היה זה שר האוצר הגרמני, וולפגנג שויבלה, שטען כי אירופה חייבת להכיר במצב של יוון.

באותו הזמן, ההתנגדות של טרישה כבר לא היה פילוסופית בלבד. הבנק המרכזי של אירופה רכש כמות גדולה של אג"ח של יוון כדי לתמוך בהן, ואם היה צריך למחוק את שוויין הוא היה סופג הפסד ענקי.

טרישה עזב בזעם את הדיונים. התוצאה היתה עיכוב נוסף בטיפול במשבר. "קשה מאוד לעמוד בפני נשיא הבנק המרכזי", אמר גונטראם וולף, כלכלן ממכון ברויגל. "זה האיש שיש לו את המידע הרב ביותר על העולם, והוא אמר שארגון חובותיה של יוון מחדש יביא לקץ העולם".

דווקא הבנקאים רצו הסדר חובות

באביב, כשהיה ידוע כבר שיוון תצטרך חילוץ שני, החל פפנדראו לשקול את כל האפשרויות, כולל פרישה מגוש היורו - כך לדברי בנקאי שדיבר עמו באותה העת. ואולם הפחתת חובותיה של יוון, שעמדו לתפוח ליותר מ-180% מהתמ"ג, היתה עדיין בגדר טאבו.

בשלהי יוני נפגש צ'רלס דלארה, נציג הבנקאים באירופה, עם פפנדראו ועם שר האוצר החדש של יוון, אוונגלוס וניזלוס. באופן אירוני, היה זה דווקא נציג הבנקאים, שהיה מודע יותר למציאות של השוק, שהתעקש על כך שיוון לא תוכל לפתור את המשבר שלה על ידי הלוואות נוספות וקיצוצים בתקציב מבלי שתבצע הסדר חובות. "הם היו מופתעים והמומים", אמר דלארה. "הם לא האמינו למשמע אוזניהם".

אף שתוכנית התספורת - מחיקה של חלק מהחובות של יוון - כבר החלה להתרקם, היוונים לא התלהבו להשתתף. "הם היו פסיבים", אמר דלארה. "אני חושב שהם חשבו שאירופה מנהלת אותם, והם לא מצליחים לשלוט במצב".

ביולי הסכימה לבסוף אירופה לתספורת של 21% לבנקים, כחלק מחבילת חילוץ של 109 מיליארד יורו ליוון - היה זה הסכם שפעל לטובת הבנקים, שלא התאמצו להפחית את החוב היווני. דלארה מסכים שזה מוזר שהבנקאים הובילו את המגעים להסדר חובות, אך חולק על כך שהאינטרס של הבנקים היה לנגד עיניהם בלבד. "ניסינו לייצג את האינטרס של כל המערכת", הוא הסביר.

ואולם גרמניה התנגדה, וטענה שהתספורת לא היתה גדולה מספיק. באוקטובר הוחלט על הסכם לקיצוץ של 50% בחוב. אירופה, יוון ודלארה מתעקשים להציגו כהסכם שמרצון. כתוצאה מכך לא יהיה צורך להפעיל את חוזי ה-CDS, המבטחים מחזיקי אג"ח כנגד חדלות פירעון, ובכך יימנעו הפסדים נוספים. בעיני מומחי אג"ח רבים, מדובר, שוב, בהכחשה.

"חייבים שיהיה אלמנט של כפייה כדי שזה יעבוד", אמר מיטו גולאטי, מומחה לאג"ח ממשלתיות באוניברסיטת דיוק. "הם פשוט חיים בארץ הפלאות".