הנהגתם משטר צנע - קיבלתם תסיסה חברתית

מנהיגי גוש היורו שהחילו מדיניות צנע ביוון, איטליה וספרד לא טרחו כנראה ללמוד את המחקרים הרבים הקושרים בין מדיניות זו ובין מחאה חברתית קשה, ועלולים לשלם על כך מחיר גבוה

לאחר שני עשורים של צמיחה יציבה ושקט ברחובות, המדינות העשירות של העולם הפכו למקום פרוע. מאות מפגינים שוהים באוהלים במרכז הפיננסי של ניו יורק מאז ספטמבר ומעוררים השראה למחאות דומות בערים נוספות ברחבי העולם. ברומא גלשו ההפגנות לאלימות בשעה שמפגינים יידו אבנים לעבר שוטרים והציתו מכוניות. עובדים ממגזרים שונים ביוון שוב יצאו השבוע לרחובות במחאה על צעדי צנע נוספים שנוקטת הממשלה. הזעם הציבורי מתודלק על ידי המצב הכלכלי הקשה, אך הקשר בין הבעיות הכלכליות והתסיסה החברתית מורכב.

לעיתים קרובות נטען כי חוסר יציבות חברתית נגרם בשל מדיניות צנע מעמיקה. לאחר המהומות הקשות שאירעו בלונדון באוגוסט האחרון הצהיר ראש העיר לשעבר, קן ליבינגסטון, כי "הקיפאון הכלכלי והקיצוצים ברווחה שביצעה ממשלת השמרנים יצרו, באופן בלתי נמנע, קרע חברתי".

במחקר שפורסם לאחרונה באוניברסיטת ברצלונה טוענים החוקרים ג'קופו פונטיצ'לי והאנס יואכים ווט כי קיים קשר הדוק בין משטר צנע ובין כאוס חברתי. הם סקרו את כל האירועים החברתיים שהסעירו את אירופה בין 1919 ו-2009 - שילוב של הפגנות, שביתות, התנקשויות פוליטיות ונסיונות הפיכה - ומצאו יחס ישיר בין החלת מדיניות צנע ובין תסיסה חברתית. על פי המחקר, שיעור המקרים בהם הופר השקט ברחובות בגלל קיצוץ בהוצאה הציבורית של 5% מהתמ"ג, הינו כפול לעומת גורמים אחרים.

סימנים מתריעים מסוג זה זוכים להערכה גדולה בכלכלות מתעוררות, שצברו ניסיון רב במשטרי צנע. במחקר על מדיניות לייצוב פיסקלי באמריקה הלטינית בין 1995-1937 איתר ווט קשר הדוק בין מדיניות זו פיסקלי וחוסר יציבות חברתית, בדמוקרטיות ודיקטטורות כאחד.

המחקר שערכו ווט ופונטיצ'לי מגלה גם כי מחאות חברתיות שנגרמו בשל צעדי צנע מושכות הרבה יותר משתתפים מאשר הפגנות שפרצו מסיבות אחרות. בדגימה של הפגנות שנערכו באירופה בין השנים 1995-1980, הפגנות על רקע צנע משכו בממוצע כ-70 אלף משתתפים בהפגנה, בעוד בהפגנות נגד מלחמות השתתפו כ-15 אלף איש בממוצע. ההשפעה של העלאות מיסים גדולה יותר, ברוב המקרים, על המעמד הגבוה, כאשר קיצוץ בשירותי הרווחה מורגש באופן ברור על בעלי ההכנסות הנמוכות, החשים ממילא את חוסר השיוויון בזכויות.

הזעם כלפי מדיניות צנע הוא רק מרכיב אחד בחוסר שביעות הרצון של הציבור. החובות הכבדים של מדינות המערב נצברים בעיקר בשל ההשפעה הגדולה שיש לשיעור צמיחה נמוך על גביית המסים. ווט ופונטיצ'לי מצאו כי על כל 1% צמיחה ירדו מספר המחאות ב-0.4 פעמים. לעומת זאת, על כל עלייה של 1% בהוצאה הציבורית ירדו מספר המחאות פי שתיים - 0.8 פעמים. צמיחה נמוכה ושיעורי אבטלה גבוהים הם מתכון בדוק לאי שביעות רצון. ב-2010 הזהיר ארגון העבודה הבינלאומי שרמות גבוהות של אבטלה, בייחוד בקרב צעירים, יתניעו תסיסה חברתית.

חוסר שיוויון הוא מנוע נוסף למחאה. מחקר בעל שם מ-1994 של אלברטו אלסינה מאוניברסיטת הארוורד ורוברטו פרוטי מאוניברסיטת בוצ'וני במילנו סקר 71 מדינות בין השנים 1985-1960 ומצא כי פערי שכר גדולים נקשרים עם חוסר יציבות חברתית. ההסבר שלהם היה כי המחאה פורצת בדרך כלל כאשר מעמד ביניים אמיד הולך ונחלש.

התזה הזאת מהדהדת בחוזקה בימים אלה. על פי הערכה אחת, 58% מהצמיחה בארה"ב ב-30 השנים האחרונות נלכדו בידי האחוזון העליון של מקבלי השכר הגבוה ביותר. המפגינים של תנועת "לכבוש את וול סטריט" מאמצים את המוטו של "אנחנו ה-99%". מחקר של דיוויד אותור מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) מגלה כי העלייה בפערי השכר השתקפה היטב בקיטוב הדרמטי שחל בשוק העבודה האמריקאי, לחלוקה של מעמד גבוה ונמוך, על חשבון מעמד הביניים. כך, בעוד הסביבה המקרו-כלכלית השלווה לכאורה של שני העשורים האחרונים החביאה חוסר יציבות פיננסית גוברת, ייתכן שהיא גם איחסנה אלמנטים של חוסר שביעות רצון חברתית ממושכת.

השינויים בכח העבודה האמריקאי נובעים ברובם מההתפתחות הטכנולוגית, אך גם בשל תהליכי הגלובליזציה. שינויים מבניים בכלכלת העולם עלולים להביא לחוסר יציבות במדינות בעלות תפוקה גבוהה ונמוכה כאחד. השווקים המתעוררים בעלי שיעורי צמיחה גבוהים מטילים לחץ על שווקי המזון הבלתי יעילים ברחבי העולם. מחקר של קרן המטבע הבינלאומית שפורסם השנה, שסקר 120 מדינות בין השנים 2007-1970, מצא כי עלייה של 10% במחירי המזון נקשרה עם הכפלה במספר ההפגנות נגד הממשלה, אך רק במדינות בעלות הכנסה נמוכה.

צמיחה המערערת את המבנה החברתי הקיים וגורמת לתזוזות בכח העבודה היא גורם נוסף ליצירת חוסר שקט חברתי. בסין נקשרת ההגירה ההמונית לערים ושיעורי הצמיחה הגבוהים עם חוסר היציבות. אירועים של תסיסה חברתית מתרחשים במדינה באופן עקבי מאז 1993, אפילו כאשר הכלכלה הסינית נהנית מצמיחה אדירה. ריקרדו האוסמן מאוניברסיטת הארוורד טוען כי מצרים צועדת לעבר ליברליזציה כלכלית. זו מוזנת על ידי רעב להזדמנויות טובות יותר - רעב אשר היה הדלק למחאה שהביאה להפלת השלטון.

מחקר נוסף של דארון אקמוגלו מ-MIT וג'יימס רובינסון מהארוורד מצא כי ממשלות לא דמוקרטיות הרחיבו במהלך השנים את זכות הבחירה במטרה לשכנע את ההמון הזועם כי יבצעו בעתיד חלוקה מחדש של ההון. במערב, זאת אינה אופציה. קצת יותר צמיחה וקצת פחות צנע עשויים להרגיע את הכעס בקרב הציבור. אך אם שורשיה של תסיסה חברתית נטועים בהשפעה שיש לשינויים כלכליים מבניים, ייתכן שנחוץ כאן חשבון נפש חברתי יסודי. מחקרה של פטרישיה ג'סטינו מאוניברסיטת סאסקס הבריטית בחן את הקשר בין אי-שיוויון בהכנסות ותסיסה חברתית בהודו. ג'סטינו מצאה כי חלוקה מחדש של ההון יכולה להרגיע את המחאה. זאת בהחלט עשויה להיות התוצאה החיובית של הקלחת העולמית הנוכחית.