יושבי האוהלים בפילדלפיה: "נישאר פה עד שתשתנה השיטה"

אדם היל, בן 28 מפילדלפיה, הוא קבלן שיפוצים. "יש לי עסק קטן", הוא מספר, "כזה שאמור לפרנס אותי ועוד כמה פועלים". בשלוש השנים האחרונות הוא מתקשה לשרוד. "במיתון לא קונים בתים חדשים, ושיפוץ הבית הישן הוא האחרון בסדר העדיפויות כשאתה חושש שתיכף תצטרף לחבריך המובטלים. ניסיתי לחפש עבודה אחרת, אבל במצב של יותר מ-9% אבטלה קשה למצוא. אני איש של מעמד הביניים, ואני נשחק יום יום. לא רואים אור בקצה המנהרה. משהו חייב להשתנות".

לפני כשבועיים, ב-5 באוקטובר, החליטו היל וכמה מחבריו, שנמצאים באותו מצב, שהספיק להם. במקום לשבת בבית ולקטר הם החליטו לעשות מעשה. מעודדים ממחאת האוהלים בוול סטריט, שהחלה לפני יותר מחודש, נטעו היל וחבריו 40 אוהלים ברחבה מול בית העירייה היפהפה. בתוך שבוע עמדו שם כבר קרוב ל-400 - ועוד ועוד אוהלים מוקמים כל הזמן.

המבקר הישראלי במחנה נמצא בתחושת דז'ה וו חזקה. נכון, מדברים כאן אנגלית ולשדרה קוראים ג'י אף קנדי ולא רוטשילד, אבל נדמה שדפני ליף תיכף תגיח, יחד עם הכובע, מאחורי עצי האלון והצפצפה. ממש כמו המחאה "שלנו", גם המחנה של פילדלפיה מתנהל כאילו מעצמו. אין פה מנהל אחד ואיש לא נותן הוראות, אבל כולם עובדים קשה, עם עיניים נוצצות ותחושת שליחות.

גם כאן כולם מדברים על כלכלה. לכל אחד רעיון לפתרון, וגם כאן השלטים מלאי הומור ויצירתיות: "החלום האמריקאי" - כתוב על אחד מהם - "צריך באמת להמשיך לישון כדי להאמין בו". על שלט אחר כתוב: "כוח משחית, הרבה כוח משחית יותר" ואחר קובע ש"אם אפשר לעצור אנשים בודדים - גם תאגידים אפשר לעצור".

שלטים רבים מצהירים "אני כובש את פילדלפיה". ממי? ממה? הנושא הזה עוד לא לגמרי סגור. ממש כמו בישראל, גם כאן אין למוחים רשימת דרישות מסודרת. "גם כשזה יקרה, לא נקרא לזה ככה", אומר היל, "אנחנו לא טרוריסטים ולא מגישים לממשל רשימת דרישות. אבל כן ניתן רשימת הצעות לשיפור".

מתי זה יקרה? המבקרים אתכם טוענים שלא ברור מה אתם רוצים בדיוק.

"בקרוב. אנחנו בקשר עם המאהל בוול סטריט ומאהלים אחרים שהוקמו, ומדברים בינינו במטרה להגיע להחלטה אחת. יש הרבה קולות, וצריך לשמוע את כולם". דז'ה וו כבר אמרנו?

התאגידים הורגים אותנו

יום שני בבוקר במאהל. חצי מהאנשים לא שם - הלכו לעבודה. חלק אחר מנקה, מסדר, מתכנן את המשך היום וגם עומד במרכז המידע ומסביר בסבלנות למתעניינים על מה ולמה הוקם המאהל. שלט גדול במרכז הרחבה מכריז על סדר היום. 8-10 - ארוחת בוקר. 10:30-10:00 - יוגה. 11:00 - מצעד לכיוון משרד החינוך (ביום אחר צעדו לעבר מספר בנקים), בצהריים שיעורים בפילוסופיה, בכלכלה וברפואה אלטרנטיבית, שמעבירים מרצים מאוניברסיטת פנסילבניה ויושבי המאהל. בערב - שיעור מיוחד על הדרך להפגין מבלי לצאת חבולים פיזית.

ברחבה פזורות כמה תיבות תרומה - עוברים ושבים ניגשים ומכניסים כסף לחריץ. הסכומים לא גדולים, אבל העיקר הכוונה. "הייתי פה בשבוע שעבר", ניגש אל היל אדם מבוגר שאוחז שקית בידו, "מצאתי כמה דברים בבית והבאתי", הוא אומר ומגיש להיל. בתוך השקית יש מחברות לא חדשות, עטים וגם פחיות משקה קל סגורות. ברור כי לא מדובר בטייקון, אלא באדם שנותן את מה שהוא יכול. היל מתרגש. "התמיכה הזו מאוד מחזקת אותנו".

הגרעין הקשה של יושבי המאהל מורכב מאנשי תנועת "לכבוש את פילדלפיה" (Occupy Philadelphia), שהוקמה בהשראת "לכבוש את וול סטריט" (Occupy Wall Street). אליהם מצטרף כל מי שחושב שמשהו צריך להשתנות: סוציאל דמוקרטים, אנרכיסטים, אנשי סביבה, היפים, פנקיסטים וקבוצה גדולה של הומלסים, שהתקבלו בברכה. "המקום הזה הוא בעצם שלהם", אומר היל, "4,000 איש הפכו לחסרי בית בשנים האחרונות והם מתגודדים בכיכרות סביב העירייה - עדות חיה למצבם הכלכלי הקשה של תושבי אמריקה. אלה אנשים בלי עבודה, בלי בית ובלי תמיכה, והם חלק מאתנו".

"רוצה להבין למה אנחנו כאן?" שואל אותי רנדון סלייטרי, אחד מפעילי המאהל, "הנה סיפור: אני פונה כל יום לעסקים קטנים בסביבה, בעיקר לעסקי אוכל, ומבקש מהם שאריות, אם נותרו בסוף היום. בעלי העסקים הפרטיים נותנים בשמחה. מי לא הסכים? דנקן דונטס. הרשת הענקית הזו תעדיף לזרוק מזון ולא לתת לנו. זו דוגמה טובה לאמריקה התאגידית, רודפת הבצע, המנותקת מהעם".

"ממש לא מזמן העלתה העירייה רעיון להפוך את פילדלפיה לעיר WiFi", הוא מספק דוגמה נוספת, "בשביל ילדים ומבוגרים שידם לא משגת לשלם את מחירי האינטרנט. את יודעת מי התנגד? ענקית הכבלים והאינטרנט, חברת Comcast, שהבניין העצום שלה ממש מעבר לכביש".

למה הם התנגדו?

"למה להם לעזור לקהילה אם אפשר לעשוק אותה? החברה הפעילה כזה לחץ על הממשל המקומי, עד שההצעה ירדה מהפרק. זו רק דוגמה קטנה למי שמנהל באמת את המדינה הזו. התאגידים שולטים בנו בכל תחום. מנהלים אותם אנשים עשירים, שמתעשרים עוד יותר על חשבוננו, ואף אחד לא חושב שצריך לעצור אותם. אחוז אחד מן האומה הזו שולט בכולה. אני כאדם פרטי משלם הרבה יותר מסים מתאגיד ענק שמרוויח מיליארדים, אבל זכאי להקלות מס עצומות מהממשלה. איך זה יתכן? נמאס משליטת התאגידים. מספיק עם זה. צריך לפרק אותם ודי".

"הבנקים צריכים להחזיר"

לנאומו הנלהב של סלייטרי מקשיב אדם מבוגר, שמציג את עצמו כחייל לשעבר במלחמת העולם השנייה. "אני מודאג מהכיוון אליו הולכת אמריקה", הוא אומר, "איך הגענו למצב שאנשים בוול סטריט, שלא עושים שום דבר יצרני וגם עושים לא מעט נזקים לכספם של אנשים תמימים, חיים טוב יותר מאנשי עמל ועבודה? צריך להוקיע את האנשים האלה ולעודד את התעשיינים האמיתיים - אלה שמייצרים פה מקומות עבודה".

תעשייה היא מילה טעונה בפילדלפיה, עיר הצווארון הכחול. העיר היתה עיר הבירה של ארה"ב עד שהוקמה וושינגטון, ושימשה כמרכז פיננסי עד שהוקמה וול סטריט, אך מאז תחילת המאה הקודמת היא מאופיינת בעיקר כאזור של תעשיה כבדה. הגלובליזציה פגעה בעיר: תעשיות, שגילו כי ניתן לייצר בזול מעבר לים, יצאו, ורמת האבטלה במקום עומדת היום על קצת מעל הממוצע הכללי - 9.5% (לעומת 9.1% בארה"ב כולה).

אפשר לשמוע במאהל כעס גדול, כמעט שנאה, בכל פעם שעולה המושג הטעון "בנקים". "אנחנו חילצנו אותם מכספי המסים שלנו", חוזרת האמירה, "למה הם חושבים שהם לא צריכים להחזיר?". היל כועס במיוחד: "מי הם חושבים שהם?" הוא שואל. "איך הם מעזים לדווח על רווחים של מיליונים, לשלם מעט מסים ולחלק משכורות עתק ובונוסים למנהלים שלהם, כשהמצב של 99% מהאומה הזו נעשה כל כך קשה?"

היל מבטא דעה רווחת. בעימות שבו השתתפו השבוע שבעת המתמודדים לראשות המפלגה הרפובליקנית, עלו על הפרק שלושה נושאים עיקריים, כולם כלכליים: שינוי שיטת המיסוי, ייצור מקומות עבודה חדשים ופיגור בתשלומי המשכנתה שגורם לאנשים לאבד את ביתם. כולם הסכימו כי הבנקים מהווים היום חסם לזרימת הון שיסייע לצמיחה.

הכעס על הבנקים לא נשאר בגדר אמירה. בשבוע שעבר יצאו אנשי המאהל אל הצד השני של רחבת העירייה, שם ניצב סניף של וולס פארגו, אחד הבנקים הגדולים בארה"ב. זאת היתה צעדה קצרה, אך קולנית. מנהל הסניף החליט בתגובה לסגור למשך שעה. העוברים והשבים מחאו כפיים, והוכיחו שהבנקאים צריכים לדאוג מהמחאה.

הסקפטים: "הם ייעלמו בקרוב"

מזג האוויר הנעים מוציא אנשים רבים מבתיהם, אבל במאהל מבינים שהגשם מגיע. היום הם משפצרים את האוהלים, מעלים אותם על רמפות ומכינים יריעות פלסטיק שיגנו מהגשם. הסקפטים טוענים שהחורף יחסל את המחאה. "ממש לא", אומר היל, "נצטרך לגייס יותר כסף ולהביא יותר תרומות של קפה חם ושמיכות".

אבל מתנגדי המחאה לא נאחזים רק בגשם. ההתנגדות כוללת לא מעט זלזול: "מדובר בתנועה חברתית", אמר לי פרופ' ג'ונה ברגר מהאוניברסיטה המקומית, "הם כמו אנשים שהולכים למשחק כדורגל, שרוצים להיות ביחד".

אנשים יושבים כבר שבועיים באוהלים, כולל בימי גשם, ויוצאים להפגנות כי נעים להם לבלות מחוץ לבית?

"אנשים שכועסים על השיטה אוהבים לפמפם זה לזה את הכעס, ונעים להם לעשות את זה ביחד".

ה"נעים" הזה קורה במדינות רבות בעולם.

"אני לא חושב שזה מספיק רציני כדי להחזיק מעמד".

מתנגדים אחרים מזכירים את ההטרוגניות הגדולה שיש בין הקבוצות המוחות. סלייטרי לא מבין מה הבעיה: "מי אומר שצריך להיות הומגניים? אנחנו באים מכיוונים שונים, אבל המטרה זהה - להפוך את המדינה הזו לטובה יותר, על ידי הקטנת אי השוויון וחלוקה נכונה יותר של משאבים. מי שחושב שתנועת המחאה הזו תעלם פתאום, יופתע מחוזקה".

המאבק הקרוב של יושבי האוהלים בכיכר העירייה יהיה נגד פינויים. ממש כמו רון חולדאי בתל אביב, גם כאן החליט ראש העיר שהספיק לו, והודיע למקימים, שקיבלו אישור מוקדם לתקופה בלתי מוגבלת, כי ב-15.11 הם יצטרכו להתפנות לצורך "טיפול בתשתיות".

"פתאום הם נזכרו", אומר סלייטרי, "הולכים לבנות פה זירת החלקה על הקרח. זה מה שעירייה צריכה לעשות עכשיו בכספי המסים שלנו? אין בעיות תשתית יותר בוערות, כמו טיפול בתאורה, מדרכות ותחבורה ציבורית טובה בשכונות המרוחקות והעניות?"

אז מה יקרה ב-15.11?

"אנחנו לא נזוז מפה", אומר היל, "בשלב זה אנחנו מתעקשים על אי אלימות, אבל זה מה שהיה בוול סטריט עד שהחליטו לפנות אותם. לא נלך מפה עד שיפלו החומות. עד שיהיה ברור שמשהו משתנה בשיטה. אם מדובר בזמן רב - נהיה פה זמן רב".

ומה השלב הבא?

"OTW".

שפירושו?

"לכבוש את העולם" (Occupy the World).