פחד ותיעוב בקרב עשירי אמריקה

ימים יגידו אם המחאות בוול סטריט יביאו לשינוי בארה"ב. ואולם, המחאה כבר עוררה תגובה היסטרית באופן חריג מצדם של האנשים בוול סטריט, הסופר-עשירים בארה"ב, פוליטיקאים ופרשנים, שמקפידים לשרת את האינטרסים של המאיון העשיר ביותר.

אפשר ללמוד דבר חשוב מהתגובה הזאת: שהקיצונים שמאיימים על ערכי ארה"ב הם אלה שהנשיא פרנקלין ד. רוזוולט כינה "אצולה כלכלית", ולא האנשים שמפגינים בפארק זוקוטי.

ראו למשל כיצד פוליטיקאים רפובליקאים מתארים את ההפגנות הבינוניות בגודלן. גם אם הן גדלות והולכות, הן רחוקות מלהיות מהומות. ההפגנות כללו כמה עימותים עם המשטרה, שנראה כי נבעו מתגובה מוגזמת לנעשה מצד המשטרה, אך התנהגות המפגינים לא מתקרבת אפילו להתנהגות מפגיני "מסיבת התה" בקיץ 2009.

למרות זאת, מנהיג הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים בארה"ב, אריק קנטור, כינה את המפגינים "כנופיות המסיתות אמריקאים נגד אמריקאים". המתמודדים על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות התייחסו אף הם למפגינים בוול סטריט: מיט רומני האשים אותם בניהול "מלחמת מעמדות", והרמן קיין כינה אותם "אנטי-אמריקאים". עם זאת, החביב עלי ביותר הוא הסנאטור רנד פול, שמשום מה מודאג מכך שהמפגינים יתחילו לבזוז מכשירי אייפד, מכיוון שהם מאמינים שלא מגיע לעשירים שיהיו להם כאלה.

מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק ואיל הון בעצמו, היה מעט מתון יותר בדבריו, אבל האשים את המפגינים שהם מנסים "לקחת משרות מאנשים עובדים בעיר הזאת" - התבטאות שאין שום קשר בינה לבין המטרות האמיתיות של התנועה. ואם צפיתם בערוץ CNBC, יכולתם לשמוע פרשנים מדברים על כך שהמוחים "מניפים דגלים משונים", ושהם "תומכים של לנין".

היסטוריה של היסטריה

הדרך להסביר את כל התופעות הללו היא להבין שמדובר בתסמונת רחבה יותר, שבה עשירים אמריקאים שגורפים הון ממערכת שמוטה לטובתם, מגיבים בהיסטריה בכל פעם שמישהו מעז לדבר על כך שהמערכת מוטה.

בשנה שעברה, כפי שאתם אולי זוכרים, כמה מברוני המגזר הפיננסי השתוללו בעקבות ביקורת מעודנת מאוד שהופנתה כלפיהם מצד הנשיא אובמה. הם האשימו את אובמה שהוא כמעט סוציאליסט רק מכיוון שתמך ב"חוק וולקר", שיאסור על בנקים שקיבלו ערבויות מהממשל הפדרלי לעסוק בהשקעות ספקולטיביות מסוכנות. בתגובה על תוכנית של הממשל לסתום פרצה בחוק, שמאפשרת לחלק מהם לשלם שיעורי מס נמוכים באופן יוצא דופן, סטיבן שוורצמן, יו"ר בלקסטון, השווה את היוזמה לפלישת היטלר לפולין.

היה גם קמפיין של רצח אופי שהופנה נגד אליזבת וורן - ממובילי הרפורמה ברגולציה הפיננסית, שמתמודדת כעת על מושב בסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס. סרטון וידיאו שבו נראית וורן טוענת בהיגיון וברהיטות בעד מיסוי העשירים זכה באחרונה לפופולריות עצומה ביוטיוב. אף אחד מהדברים שוורן אמרה בסרטון לא היה קיצוני - והוא לא היה יותר מאשר גירסה מודרנית לאמרתו המפורסמת של אוליבר ונדל הולמס, כי "מסים הם מה שאנחנו משלמים עבור חברה מתורבתת".

אבל אם מקשיבים לאלו שיוצאים באופן קבוע להגנת העשירים, אפשר לחשוב שוורן היא גלגול של לאון טרוצקי. העיתונאי ג'ורג' ויל הכריז שיש לה "סדר יום קולקטיביסטי", ושהיא "רואה באינדיבידואליזם משהו מפלצתי". שדרן הרדיו ראש לימבו כינה אותה "טפילה ששונאת את הגוף שממנו היא ניזונה, ומוכנה להרוס את הגוף בעודה מוצצת ממנו את החיים".

מה קורה פה? התשובה היא, כפי שאדוני היקום מוול סטריט ודאי מבינים עמוק בפנים, שלא ניתן להגן מבחינה מוסרית על עמדתם. הם אינם ג'ון גאלט מהרומן "מרד הנפילים" של איין ראנד; הם אפילו לא סטיב ג'ובס. אלה אנשים שהתעשרו ממכירת תרגילים פיננסיים סבוכים, שבנוסף לכך שלא היטיבו עם העם האמריקאי, אף סייעו להכניס אותו למשבר שהשלכותיו ממשיכות להרוס את חייהם של עשרות מיליוני אזרחים.

אולם האנשים האלה לא נדרשו לשלם על כך מחיר כלשהו. המוסדות שלהם חולצו בכספי משלמי המסים, כמעט ללא התחייבויות מצדם. הם ממשיכים ליהנות מערבויות מפורשות ומשתמעות של הממשל הפדרלי - ובאופן בסיסי הם ממשיכים לשחק במשחק הטלת המטבע שבו עץ משמעותו כי הם מרוויחים, ופלי משמעו כי משלמי המסים מפסידים. הם גם נהנים מפרצות בחוקי המס, שבעזרתן אנשים שמרווחים שכר של מיליוני דולרים משלמים מסים בשיעור זהה לזה שמשלמות משפחות מהמעמד הבינוני.

היחס המיוחד שהם זוכים לו אינו סובל בחינה מדוקדקת. לכן, כל מי שמעז להצביע על המובן מאליו, לא משנה כמה הדבר נעשה באופן מתון ורגוע, מיד מוצג כשטן בכבודו ובעצמו ומסולק מהבמה. למעשה, ככל שהמבקרים נשמעים יותר הגיוניים ומתונים, כך גובר הצורך להציג אותם כשטניים - וזוהי הסיבה להטחת הרפש המיידית באליזבת וורן.

אז מי פה מתנהג באופן אנטי- אמריקאי? לא המפגינים, שרק מנסים להשמיע את קולם. הקיצוניים האמיתיים כאן הם האוליגרכים של ארה"ב, שרוצים להשתיק כל ביקורת על מקור עושרם.