תתחילו לפחד

>> בימים של אפילה, אנשים מחפשים ניצוצות של תקווה. בשל כך עלו השווקים הפיננסיים בשבוע שעבר, בתקווה שמנהיגי אירופה ייאלצו להציג "תוכנית גדולה" להצלת גוש היורו. המשקיעים נהרו מאג"ח בטוחות לנכסים מסוכנים כמו מניות. הבנקים הצרפתיים זינקו עד כדי 20%.

ואולם תקוות אלה צפויות להתפוגג בשל שלוש סיבות: ראשית, מנהיגי אירופה רחוקים מהסכמה על תוכנית להצלת היורו. שנית, אפילו אם תימנע קטסטרופה באירופה, הכלכלה העולמית נמצאת גם היא במסלול האטה, עם התעצמות הצנע התקציבי במדינות העשירות וההאטה בכלכלות המתעוררות. שלישית, הפוליטיקאים בארה"ב שוב מאיימים להרוס את ההתאוששות באמצעות ניהול מחטפים תקציביים. בשל כל אלה, התקופה הבאה תהיה מסוכנת.

רוב האשמה מוטלת על כתפי מנהיגי גוש היורו. הם אמנם כבר יודעים מה צריך לעשות - בניית חומת אש סביב כלכלות הסובלות מקשיי נזילות, כמו איטליה; מתן תמיכה לבנקי אירופה; ונקיטת צעדים החלטיים יותר בעניין יוון. ואולם כל אלה לא יתגבשו לתוכנית לפני פסגת G20 בנובמבר. זה פרק זמן ארוך מדי לחכות - מבלי להזכיר את העובדה שהאירופאים עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי הפתרונות.

לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת ניקולא סרקוזי חסר האומץ הפוליטי הנדרש להציג פתרונות בהולים, כמו ארגון מחדש של חובות יוון או הקמת חומת הגנה סביב איטליה. המנהיגים חסרי עמוד השדרה של אירופה נוטים לעבר תוכנית שרק דוחה זמנית אסון כלכלי, אך במקביל מאפשרת לבעיה האמיתית להחמיר. העולם כולו משלם על פחדנותם. גוש היורו גולש למיתון, היצוא מגרמניה מואט, התקציבים מקוצצים, הביטחון צונח והבנקים מאבדים גישה לאשראי. גם אם כל הבעיות ייפתרו מיד, גוש היורו יגלוש למיתון בחודשים הבאים.

כלכלת ארה"ב צולעת גם היא. הבנק הפדרלי מנסה דרכים חדשות לתמוך בה, אבל בחצי לב. ארה"ב צועדת לכיוון ההידוק התקציבי החמור ביותר בין הכלכלות הגדולות ב-2012, עם ביטול קיצוצי מס וביטוח אבטלה בסוף השנה. זה עשוי להשתנות אם הקונגרס יתעשת ויאשר את תוכנית העבודה של הנשיא, ברק אובמה, ויסכים על הפחתת תקציב בטווח הבינוני עד נובמבר. ללא פשרה, הקיצוצים ב-2013 יהיו דרקוניים. כך, ארה"ב מסתכנת בדחיפת עצמה למיתון, משום ששתי המפלגות מעוניינות יותר במרוץ לבחירות מאשר בהגעה לפשרות הנחוצות להצלת הכלכלה מנתיב מסוכן.

השווקים המתעוררים, בתורם, מספקים פחות ופחות רשת ביטחון. לכלכלות כמו סין יש פחות מרחב תמרון באמצעות תמריצים פיננסיים כפי שעשו ב-2008-2009, משום שצברו חובות גבוהים. הן יוכלו להוריד ריבית ולהזרים נזילות - אך יוכלו לעודד פחות את הצמיחה הגלובלית מבעבר.

הבעיה המרכזית היא אינה שהממשלות לא עושות דיין - הן מחמירות את המצב.

בתקופה שלאחר נפילת ליהמן ברדרס, הממשלות פעלו נכונה. ואולם כעת הן שוגות בדרכן. הטעויות משתנות ממדינה למדינה, אך שתיים מהן בולטות לעין. הראשונה היא העדפה בולטת לצנע תקציבי בטווח הקצר על פני עידוד הצמיחה. האובססיה הקולקטיבית לצנע בעולם העשיר היא הרסנית. כדי לתקן זאת, לדוגמה, על גרמניה להתיר את רסן התקציב, ובריטניה צריכה לרסן בקצב אטי יותר.

הטעות השנייה היא של חוסר כנות. יותר מדי פוליטיקאים לא אומרים לציבור הבוחרים את האמת על היקף הבעיה. בגרמניה, שבה האבטלה נמוכה מב-2008, אנשים חושבים שהמשבר הוא של היוונים והאיטלקים העצלנים. מרקל צריכה להסביר בבירור כי המשבר כולל את הבנקים הגרמניים, וכי על גרמניה לבחור בין פתרון יקר לבין פתרון הרסני. בארה"ב הרפובליקאים אשמים בשיבוש מחפיר של כל מהלכי הממשל באשר הם, ובפשטנות מטעה. אובמה, מצדו, העדיף לצאת למלחמת מעמדות מאשר להיות מנהיג בנושא התקציב.

בתקופה של בעיות ענקיות, הפוליטיקאים נראים כמו גמדים. זו הסיבה האמיתית לפחד.