האירופים שוקעים, האמריקאים מדשדשים והסינים מזנקים

למרבית הדוברים בוועידת קרן המטבע שננעלה שלשום אין בכלל ספק: מוכרחים להציל את יוון ■ סטנלי פישר משוכנע שאמריקה תדע לצאת מהמיתון; לאירופה, הוא אומר, זה ייקח הרבה יותר זמן ■ ואת ההצגה גנב דווקא גאו קיסינג, נשיא חברת ההשקעות הסינית שסיפק הצצה נדירה לעולמם של "הסינים החדשים" - מנהלי ההשקעות שמנהלים את יתרות המט"ח האדירות של המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם

וואשינגטון

>> הסיפור המרכזי שהעסיק את ועידת קרן המטבע והבנק העולמי, שננעלה ביום ראשון בוושינגטון, היה שאלת יוון. משאלה זו נגזרו כל שאר השאלות: מה יקרה למדינות אירופה הבעייתיות האחרות אם יוון תגיע לחדלות פירעון? מה יקרה לבנקים האירופיים? איך זה ישפיע על הצמיחה העולמית? והאם בכלל אפשר לפתור במצב כזה את אחת הבעיות שמטרידות יותר מכל הן את המערב והן את המדינות שרמת ההכנסה בהן נמוכה - יצירת משרות חדשות למאות מיליוני מובטלים?

שאלת ההצלה של יוון עומדת באוויר כבר שנה וחצי, ולמעשה גוש היורו כבר החליט להושיט לה סיוע. אז מדוע היא עולה שוב? מפני שהחלטות לחוד ויישום לחוד. היוונים עדיין לא הוציאו אל הפועל את הקיצוצים ואת הרפורמות שנדרשו מהם, מנהיגי כמה ממדינות אירופה מתקשים לקבל אישור להחלטת הסיוע מהפרלמנטים ומהציבור שלהם, והתוצאה היא לחץ על הבנקים האירופיים וחרדה גוברת בעולם מפני אפשרות של אובדן שליטה. במילותיו של יעקב פרנקל, יו"ר ג'יי.פי מורגן אינטרנשיונל: העולם הוא תזמורת שאחד הנגנים בה הפסיק פתאום לנגן את המוסיקה הנכונה, וכעת מתלבטים הנגנים האחרים אם לנגן מוסיקה אחרת. אבל לא כולם מסוגלים לנגן מוסיקה אחרת, והתוצאה היא צלילים צורמים.

גם מנכ"ל קרן ההשקעות פימקו, מוחמד אל-עריאן, השתמש בדימוי הזה, ואף טען כי יש רק גוף אחד שיכול לנצח על התזמורת הזאת - קרן המטבע הבינלאומית בראשות המנכ"לית החדשה, כריסטין לגארד. לגארד דחתה מיד את ההצעה ואמרה כי תפקיד הקרן הוא לייצר מפת דרכים לפוליטיקאים, והם אלה שצריכים לקבל את ההחלטות. ואולם כמה ממדינות המערב עומדות בפני בחירות בשנתיים הקרובות, והדבר מקשה מאוד על קבלת החלטות. בבריטניה, שבה נערכו בחירות לפני שנה וחצי, ההחלטות הקשות על קיצוצים התקבלו זמן קצר אחרי שדיוויד קמרון נבחר.

איזו תספורת תעשה יוון?

אין כמעט ספק שיוון תעשה תספורת לנושים שלה; השאלה היא עד כמה עמוקה תהיה התספורת. התחזיות מדברות על 20%-50%. הדוברים בוועידה היו נחרצים בשאלה אם לחלץ את יוון או לא. התשובה של רובם היתה חד משמעית: כן. נגיד הפדרל ריזרב, בן ברננקי, אמר כי נפילה של יוון תהיה חמורה יותר מקריסת ליהמן ברדרס מבחינת השווקים הפיננסיים והכלכלה העולמית. אפשר להניח שברננקי מתכוון למה שהוא אומר - מי כמוהו יודע עד כמה קשה לצפות את תגובת השווקים אחרי קריסה כזאת - אבל הדברים שלו נועדו גם ללחוץ על גוש היורו לפתור את המשבר במהירות.

ברננקי לא לבד. המשקיע האגדי ג'ורג' סורוס סבור אף הוא כי נפילת יוון תהיה גרועה מזו של ליהמן ברדרס. ההסבר שלו הוא שכאשר ליהמן ברדרס קרס, הפד והממשל האמריקאי היו שם כדי להתמודד עם ההשלכות ולבלום את המשבר. במקרה של יוון, אין מי שיבלום את המשבר, שכן גוש היורו אינו מנהל מדיניות פיסקלית מאוחדת. כל אחת מ-17 המדינות החברות בו מנהלת מדיניות פיסקלית משלה, ובמצב כזה אין מי שיעצור את הקריסה. לדברי אל-עריאן, המשמעות של נפילת יוון תהיה התפשטות המשבר למדינות אחרות ביבשת, בהן ספרד, פורטוגל, איטליה ואפילו צרפת.

לעומתם, ג'ק וולש, לשעבר מנכ"ל ג'נרל אלקטריק, מאמין כי הדרך הנכונה היא היפרדות של גוש היורו מיוון. בראיון ל-CNBC הכריז וולש: "יוון חייבת לעזוב את גוש היורו". ואולם השאלה אם יוון תעזוב את גוש היורו או לא היא הפחות חשובה. השאלה החשובה היא כמה זה יעלה והאם ניתן יהיה לעצור את תגובת השרשרת - פאניקה בשווקים, מכירות נכסים מכל הבא ליד, בריחה של מפקידים מבנקים אירופיים והתמוטטות של מוסדות פיננסיים בזה אחר זה. מי שהיה עד לנפילת ליהמן ברדרס בוודאי לא ירצה להסתכן בבדיקת אפשרות זו.

בארה"ב פחות מפחיד, אבל עדיין עגום

בארה"ב המצב אולי פחות מפחיד, אבל לא פחות עגום. הכלכלה האמריקאית במיתון, וברור שהחרפת המצב באירופה תחמיר גם את המצב בארה"ב. הבעיות בשוק האמריקאי ממוקדות עדיין בשוק הבתים שמפגין חולשה ובשוק העבודה ששיעור המובטלים בו גבוה - 9.1%, שהם כ-14 מיליון איש. תוכנית התמריצים של נשיא ארה"ב ברק אובמה, בסכום של 447 מיליארד דולר, נועדה להתמודד עם האבטלה, אך היא נתקלת בקשיים מצד יריביו הפולטיים. נקודת האור בשוק האמריקאי היא מצב החברות וההתייצבות של המוסדות הפיננסיים.

הצמיחה בארה"ב נשענה בשני העשורים האחרונים על צריכה גבוהה ועל שיעורי מינוף גבוהים יחסית של הצרכנים. ברננקי נשמע פסימי למדי ביחס למצב הצרכנים בארה"ב. שיעור המובטלים גבוה, והחשש של הצרכנים שוושינגטון אינה יכולה לקבל החלטות גורם להם להיות זהירים מאוד. התקווה הגדולה היא שתוכנית התמריצים תאפשר לבלום את האפשרות של השקיעה במיתון ממושך יותר.

נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, משוכנע שאמריקה תדע לצאת מהמיתון, גם אם זה ייקח זמן. לאירופה, הוא אומר, זה ייקח הרבה יותר זמן, וסביר להניח שבסופו של דבר גוש היורו ייראה אחרת. שוב ושוב נשמעה בוועידה הדרישה למנות לגוש היורו משרד אוצר שינהל מדיניות פיסקלית אינטגרטיבית, כדי לשנות את המציאות שבה 17 המדינות החברות בגוש מקבלות החלטות עצמאיות.

הבנקים הם השקעה טובה?

ועידת קרן המטבע והבנק העולמי מתנהלים בשני צירים מקבילים: הראשון הוא הציר הכלכלי, שבו דנים בסוגיות הכלכליות העולמיות הבוערות, החל במצבה של אירופה, עבור ביצירת משרות ברחבי הגלובוס וכלה בסוגיות של מגדר ושילוב נשים בכלכלות בעולם השלישי. הציר השני הוא זה של הבנקאים ואנשי הפיננסים שנפגשים בבתי המלון ומדברים על שיתופי פעולה וקווי אשראי ומנתחים את מצבה של הבנקאות העולמית.

בשנים הקודמות הורידו הבנקאים פרופיל. הלוא הם היו הנבלים של המשבר שהחל עם קריסת ליהמן ברדרס - הם אלה שנטלו סיכוני ענק, סיבכו את הבנקים שלהם בהפסדי עתק ובאותה נשימה משכו משכורות ובונוסים שערורייתיים. התוצאה של התנהגותם היתה הכבדה של הרגולציה על הבנקים וסדרה של דרישות להגדלת ההון העצמי. ממערכות שפעלו ברמות מינוף וסיכונים גבוהות, חוזרים הבנקאים לקרקע שפויה יותר ולדרישות הון שמנמיכות את ציפיות המשקיעים בעולם ממניות הבנקים.

הבנקים הגדולים בעולם הציבו בעבר יעדי תשואה גבוהים מאוד, כ-20% לשנה, וכדי להשיגם היו חייבים לקחת סיכונים גדולים. עכשיו, כשהרגולטורים דורשים הון גבוה יותר, הבנקאים מתלוננים שלא יוכלו להשיג תשואות גבוהות כל כך. שם המשחק כעת אינו רווחיות, אלא יציבות.

התוצאה היא שמניות הבנקים נסחרות כיום במכפילי הון נמוכים בהשוואה לעבר. הבנקים הבריטים, למשל, נסחרים בשווי של 30%-40% מהונם העצמי. אצלנו הבנקים נסחרים כעת בשווי של 60%-80% מההון העצמי. האם זה אומר שהבנקים אינם השקעה טובה? לא בהכרח. התשואות אמנם נמוכות מבעבר, אבל מחירי הבנקים נמוכים - וזה משנה את המתמטיקה של חישוב התשואות. רכישת מניה של בנק שמייצר תשואה של 7% לשנה ונסחר בשווי של 70% מהונו העצמי כמוה כרכישת מניה של בנק שנותן תשואה של 10% לשנה ונסחר בשווי של 100% מהונו העצמי. כל זה נכון בתנאי שמערכת הבנקאות האירופית לא תקרוס בקרוב ותשבש את כל המתמטיקה הזו.

הסינים שולטים

הסיפור האירופי דחק השנה את הסיפור החם של השנה שעברה - חוסר האיזון בשוק המט"ח העולמי והניסיון של ממשלת סין לשמור על המטבע שלה בשער נמוך וכך להגן על היצוא. ואולם לא מן הנמנע שהסוגיה הסינית תעלה שוב לכותרות ותשמש דלק במערכת הבחירות באמריקה. אחד המועמדים המתמודדים על הנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקאית, מיט רומני, אמר באחרונה בעימות בין המועמדים כי כבר ביומו הראשון כנשיא יכריז על סין כעל מניפולטורית בתחום המטבע. "הם עושים מניפולציות ולוקחים לנו את המשרות", אמר רומני.

בסיום אחד הפאנלים שעסק בניתוח מצבו של גוש היורו, אפשר היה להתרשם כיצד נתפשים השינויים העולמיים של השנים האחרונות, ובמיוחד התחזקות סין והשווקים המתעוררים והיחלשות ארה"ב ואירופה. בפאנל השתתפו, בין השאר, סורוס, המעורר בכל שנה עניין באמירותיו החדות, ונשיא חברת ההשקעות הסינית (CIC), גאו קיסינג, שהוקמה על ידי ממשלת סין רק לפני ארבע שנים ומנהלת השקעות בסך של כ-200 מיליארד דולר. בדרך כלל סורוס הוא כוכב הוועידות הללו, אבל הפעם גנב לו הסיני את ההצגה. בסיום הפאנל מצא את עצמו קיסינג הודף עשרות אנשים שניגשו אליו והציפו אותו בשאלות. סורוס לעומתו, יצא לבדו מהאולם ונעלם.

קיסינג סיפק הצצה נדירה לעולמם של "הסינים החדשים" - לא פועלי ייצור או חקלאים באזור נידח שעובדים סביב השעון, אלא מנהל השקעות מקצועי שיושב על הררי מזומנים ומנהל חלק מיתרות המט"ח האדירות של המעצמה הכלכלית השנייה בעולם. הוא התבקש על ידי המנחה לענות על השאלה האם ישקיע באיגרות חוב אירופיות (יורו בונדס) כדי לסייע בחילוצה של אירופה. הוא השיב מיד: "אני חברת השקעות סינית, לא ממשלת סין. הממשלה לא אומרת לי היכן להשקיע. אנחנו מנהלים את ההשקעות שלנו בהתאם לצרכינו. הממשלה אמנם אומרת באופן כללי שצריך לסייע לאירופה, אבל זה לא אומר שאני אעשה השקעות רק כדי להציל את אירופה. אני צריך להציל את עצמי".

קיסינג גם דחה את הביקורות שטענו כי סין חסכנית מדי, טוטליטרית מדי. "אני לא מבין מה רוצים מהסינים. אתם אומרים שאנחנו חוסכים יותר מדי, אבל אם נחליט לחסוך פחות ולמשוך את הכסף שלנו מהבנקים האירופיים במצב הנוכחי, מה תגידו אז?" אחת הצופות בקהל, מלוכסנת עיניים, איתגרה את קיסינג בשאלה על היעדר הדמוקרטיה בסין. קיסינג לא התבלבל וסיפק תשובה מעניינת. "סין משתנה כל הזמן. היום המצב שונה משהיה לפני עשר או עשרים שנה. אפשר לדבר על כל דבר, אפשר לבקר את המשטר, וזה בסדר. אני זוכר שלפני עשר שנים, אם רציתי להגיד לאמא שלי משהו רע על הממשלה, היא מיד היתה סוגרת את כל החלונות בבית כדי שאף אחד לא ישמע. היום זה אחרת".