כלכלה של קרטלים

מקסיקו, הסובלת ממונופולים וקרטלים כמעט בכל מגזרי המשק - החל בנפט ותקשורת וכלה בתעופה - תוכל ליצור כלכלה משגשגת ומפותחת אם רק תדע לרסן את את הטייקונים שלה

>> לפני 20 שנה, כשאנשי עסקים ומשקיעים רק התחילו לגלות את אפשרויות הצמיחה הגלומות בשווקים המתעוררים הגדולים, נמצאה מקסיקו בראש הרשימות שלהם. כיום מדינות ה-BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו וסין) נמצאות במרכז העניינים, שעה שמקסיקו זוכה לתשומת לב מסיבה עצובה: התגברות נגע האלימות הקשורה לסמים, הפושה בכמה מעריה. המקסיקאים מקנאים בעניין הרב המוקדש לברזיל, יריבתה באמריקה הלטינית, במידה כזו שרק טיפול פסיכואנליטי יוכל להן.

אך ממבט קרוב יותר, נראה כי למקסיקו יש חוזקות סמויות: אזרחיה עשירים יותר מאלה במדינות ה-BRIC מלבד רוסיה, הם משכילים יותר מהברזילאים, הכלכלה מתועשת יותר, מנוהלת טוב יותר וידידותית יותר לעסקים מכלכלת ברזיל; ואף שהצמיחה לא היתה מרשימה ב-15 השנים האחרונות - היא היתה ניכרת.

עתידה של מקסיקו כרוך בזה של ארה"ב מסיבות גיאוגרפיות. כיום היתרון בכך אינו כה בולט כבעבר (ולא רק בגלל שהאמריקאים הם אלה שמחמשים ומממנים את כנופיות הסמים של מקסיקו). ב-2009 נפגעה מקסיקו יותר מכל כלכלה גדולה אחרת ביבשת אמריקה מהמיתון בארה"ב. חזרת החולשה הכלכלית החודש צפונית לגבול הובילה כלכלנים להוריד את תחזיותיהם גם למקסיקו.

אך מקסיקו עשויה לחמוק מהידבקות. לפני עשור היצוא שלה נחלש לנוכח התחרות מסין, אך המשכורות בסין עולות כיום בחדות ונתח השוק של מקסיקו צפונית לגבול חוזר לצמוח. למרות האלימות, ההשקעות הזרות זורמות פנימה, בייחוד לתעשיית הרכב, ורבים מאותם כלי רכב ומוצרים עשויים להגיע לשוק המקומי. בזמן ששוק האשראי של ברזיל נראה רותח, יש הרבה מקום לצמיחת הלוואות במקסיקו.

מעל לכל, מקסיקו מסוגלת להשתפר. כלכלתה התקשתה להתפתח בגלל מונופולים וקרטלים - של עסקים חוקיים, לא של סחר בסמים - והיקר מכולם הוא המונופול הממשלתי על הנפט. בעוד תעשיית הנפט של ברזיל, שנמצאת בשליטה ממשלתית אך פתוחה להשקעות זרות, הולכת ומתחזקת - במקסיקו היא נסוגה. ויש את עסקי הטלקום: בזכות כמעט-מונופול פרטי, בבעלות קרלוס סלים, האיש העשיר בעולם, מקסיקנים משלמים בין פי ארבעה לפי עשרה יותר על תקשורת לעומת תושבי המדינות המפותחות. תחרות מוגבלת מעלה את מחירי מוצרים ושירותים רבים, מתרופות ועד לתעריפי טיסות.

הנהנים - המקורבים

ממשלתו של פליפה קלדרון, נשיא מקסיקו מאז 2006, נקטה כמה צעדים הססניים להחלשת המונופולים בתחום האנרגיה, ויישמה גישה דומה גם ביחס לסלים. אך פעולה נועזת יותר, בייחוד כזאת שמאפשרת יותר השקעות זרות, תניב ללא ספק פירות: פתיחת תעשיית הנפט, רפורמה של חוקי העבודה וחוקים לשיפור התחרות יוכלו להעלות את הצמיחה בשיעור של עד 2.5%, לפי אחת ההערכות.

אם כן, מדוע הדבר לא קרה? מונופול הנפט הוא טוטם לאומני, אך הנהנים היחידים ממנו כעת הם עובדי איגודי הנפט והספקים המועדפים. כך מתנהל הדבר מאז ימי המפלגה החוקתית המהפכנית, ששלטה במקסיקו במשך שבעה עשורים בעיקר על בסיס עסקות מטיבות עם מונופוליסטים. קשרים אלה אינם קלים להתרה, בייחוד משום שאף נשיא לא זכה לרוב בקונגרס מאז 1997.

מחיר המבוי הסתום הפוליטי עולה. כישלון להעלות מסים נוספים יחבל במאמצים להגביר את הביטחון. היעדר הרפורמות עשוי לדון את מקסיקו לסטגנציה עם ארה"ב. בעוד הפוליטיקאים פותחים בקמפיינים לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה, מוטב כי יתעלמו משתדלני העסקים. רפורמות יטיבו עם הבוחרים; לא יהיה קשה לשכנע אותם לתמוך בהן.