טור -- האיחוד הפך לנודניק

עם החלטתה לעזוב את האיחוד האירופי, התניעה בריטניה מרד כה רב בעוצמתו, עד כי הוא יזעזע ואולי אף יחרב את הפרויקט האירופי כולו. ואכן, בעוד בריטניה מקיימת ניסוי יוצא דופן בדמוקרטיה, יצוצו ודאי קריאות במקומות אחרים באירופה, במיוחד במדינות צפוניות כמו דנמרק, פינלנד, הולנד ושבדיה, ללכת בעקבות הדוגמה הבריטית. אבל, נגד מה למעשה הם מורדים?

האיחוד האירופי הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה להתנער ממורשת עתיקת יומין של עימותים אלימים. אחרי שתי מלחמות עקובות מדם שבהן התחרותיות של מדינות שיחקה תפקיד מפתח, האירופים אימצו את עקרון שיתוף הפעולה הפוליטי והכלכלי אשר עליו יש להגן בכל מחיר.
יחס אכזרי למדינות הקטנות
למען מטרה זו היה הכרח להקים גופים על־לאומיים שיחברו בין האירופים, ובשם האינטגרציה, יטילו מגבלות על מדינות פרטניות. בתי המשפט האירופיים קיבלו את תפקיד ההגנה על שלטון החוק, ומוסדות חדשים כמו הבנק המרכזי האירופי פעלו להגדלת השליטה בכלכלה.
תומכי העזיבה שמחים . צילום: איי אף פי כתוצאה מכך אירופה הפכה עד מהרה לסוג של אומנת מנדנדת שנוזפת במדינות ואומרת להן מה מותר ומה אסור, החל מניסיונות להיחלץ ממשברים כלכליים ועד לתשלום קצבאות הפנסיה. בהרגישן מוגבלות ביכולתן לנהל את האתגרים הכלכליים העצומים שניצבו בפניהן, החלו מדינות להתקומם נגד אירופה. מתנגדי האיחוד האירופי, ובאופן מיוחד במדינות קטנות כמו יוון, טענו כי זכו ליחס בלתי הוגן ואפילו אכזרי. נראה היה כי התפוגג החלום לשגשוג באמצעות אינטגרציה.
ואז צפו החששות לגבי הגירה וניידות, כאשר כלכלות דינמיות כמו בריטניה הוטרדו מכך שיוצפו במבקשי עבודה ממדינות במשבר. בדרישה כי כל החברות ישאירו את שעריהן פתוחים בפני הגירה ממדינות חברות אחרות, החל האיחוד האירופי להידמות למארח לחוץ במסיבה, שמכריח את אורחיו לעשות מינגלינג. אירופים רבים פשוט לא רצו לפגוש אנשים חדשים.
אין ספק כי שלא כמו הערך של חברויות חדשות, החשיבות של ההגירה הכלכלית איננה נתונה לשיפוט אישי. עם זאת, תומכי האיחוד בבריטניה לא הצליחו לטפל בבהירות ובאופן משכנע בנושא ההגירה. ראש הממשלה דיוויד קמרון הכריז בלהט כי אירופה חשובה לביטחון של בריטניה, אבל לא היה לו האומץ לומר כי ההגירה טובה לבריטניה וכי מוסדות כמו שירות הבריאות הממלכתי נסמכים על מהגרים זרים, מרופאים ועד לשוטפי רצפות - כדי לתפקד.
בכל מקרה, המאפיין הנואש ביותר של האינטגרציה האירופית צף במקום אחר. גופים פוליטיים לאומיים הפכו כה מושרשים בתוך האיחוד, עד כי נראה היה שאיבדו קשר עם הציבור. שרי אוצר שוחחו עם שרי אוצר אחרים יותר מאשר עם עמיתיהם מבית, שלא לדבר עם ציבור הבוחרים.
לונדון אחרי משאל העם . צילום: איי אף פי לאחר שכל המפלגות בזרם המרכזי נדבקו במנהגים דומים, הדרך היחידה של ציבור הבוחרים להביע חוסר שביעות רצון היתה לתמוך בכוחות אנטי־ממסדיים.
האחרון מבין הצעדים הללו, במאי 2015, חזה במצביעים מסורתיים של הלייבור נוטשים את המפלגה למען מפלגת העצמאות הבריטית, UKIP, התומכת הראשית בקמפיין הברקזיט.
אין ספק כי מנהיגי הממסד ניסו זמן רב להציל את עורם באמצעות ביקורת נוקבת נגד האיחוד האירופי, בהאשימם את מוסדותיו בדרישה כי ממשלות לאומיות ינקטו מדיניות לא פופולרית וכושלת. אבל בכך הם רק גרמו לציבור הבוחרים לכוון את חצי התנגדותם נגד האיחוד האירופי עצמו.
אף על פי שהמפלגות שבלב הממסד הביעו ביקורת נגד האיחוד האירופי, בדרך כלל הן לא חדלו לראות את היתרונות הקיימים בחברות. ואכן, במשאל העם הבריטי, שתי המפלגות הגדולות תמכו בקמפיין ההישארות, אף שהיו חצויות בתוכן. בעוד רוב במפלגת הלייבור פעל בעד הישארות, מנהיגה, ג'רמי קורבין, היה פחות נלהב. הקרע במפלגה השמרנית היה עמוק הרבה יותר.
וכך, ציבור הבוחרים הבריטי הגיע לקלפיות בתחושה כי האיחוד האירופי אכזב אותם, וכי מנהיגיהם מבית לא מסוגלים להגן על האינטרסים שלהם, אלא אם בריטניה תעזוב. אבל, תומכי הברקזיט מחו גם נגד קבוצה נוספת: "המומחים".
רושם מתנשא על המצביעים
כמעט כל הכלכלנים הזהירו כי ברקזיט יישא השלכות הרות אסון. ג'ורג' סורוס צפה קריסה פיננסית. מומחים למדעי המדינה הדגישו את הסיכונים הביטחוניים וסיכונים נוספים. אפילו בכירי עולם הכדורגל הבריטי טענו כי עדיף לקבוצות הבריטיות להיות חלק מהאיחוד.
הבעיה היא שציטוט דעות מומחים עשה רושם מתנשא על מצביעים רבים. בהינתן כי האיחוד כבר נחשב לפרויקט שמועיל לאליטות באופן חסר פרופורציות, ייתכן ואפילו באופן בלעדי, אין זה מפתיע. בדומה לילד מתוסכל שננזף על ידי המנהל, בריטים רבים החליטו "לעשות דווקא".
ההצבעה בעד ברקזיט ניזונה מתחושה כי אליטות פוליטיות וכלכליות הן מושחתות וטועות לגבי התוצאות של המהלך. ההיפותזה הזו תעמוד עתה למבחן - וכנגד תפאורה של חוסר אמון ופילוג, לא פחות.
תומכי הברקזיט חייבים עתה להוכיח כי הם עשו את הבחירה הנכונה, בכך שיגיעו לפתרון בר־מימוש שיביא ליציבות כלכלית ופוליטית. למרבה הצער, ייתכן שהם יגלו כי אין חלופה טובה יותר לאירופה.
הכותב הוא פרופ' להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון. פרוג'קט סינדיקט 2016, מיוחד ל"כלכליסט"