בקיבוץ הלונדוני חיים בזול ונרגעים לקול פכפוך מים

את הבניין של קואופרטיב סאנפורד בלונדון אי אפשר לפספס. הגג מתהדר בציור קיר ענק של האמן בריאן בארנס, שלא משאיר ספק בנוגע לשורשיו האקטיביסטיים של המקום.

בציור, שמוכר בחוק כנכס לשימור, מופיעים מי שהיו באותה העת מנהיגי העולם: נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שר ההגנה הבריטי מייקל הזלטיין ושליט ברית המועצות יורי אנדרופוב. הארבעה רכובים על טילי שיוט על רקע כדור הארץ, כשמאחוריהם שובל של שטרות כסף. הם נמצאים במסלול התנגשות עם יונת שלום ועם סמל הקמפיין להתפרקות מנשק גרעיני.
דירות של שישה שותפים
סאנפורד הוא קואופרטיב הדיור הראשון שהוקם בלונדון וסלל את הדרך לרבים אחרים. הוא נבנה לפני 40 שנה במטרה לספק דיור זול לצעירים ולרווקים בעיר שכבר אז התמודדה עם מצוקה נדל"נית, ונחנך על ידי הנסיך פיליפ. בשוק השכירות של היום סאנפורד הוא נווה מדבר. הוא מאפשר ללונדונים לשכור חדר בשליש עד חצי מהמחיר בשוק הפרטי. 125 השוכרים הם חברי הקואופרטיב. הם גרים יחד בדירות של שישה עד עשרה שותפים ומקבלים את כל ההחלטות עליו באופן דמוקרטי באסיפות חודשיות.
המחיר הוא נמוך מכיוון שהקואופרטיב לא מתנהל למטרות רווח ולפי חוקי ההיצע והביקוש. ברור שהוא יוכל לגייס דיירים חדשים גם אם יכפיל את דמי השכירות, אבל בעליו, שהם גם הדיירים, אינם מעוניינים בכך. "זו חוויה מאוד מעצימה", מספר ל"כלכליסט" ניק הודג'קינסון, שמתגורר בסאנפורד כבר 14 שנה ועובד בתעשיית הסרטים בתחום האפקטים הוויזואליים. "אנחנו בעלי הבית של עצמנו. אנחנו שולטים בחלל שלנו".
סאנפורד הוקם על קרקע שאיש לא רצה לגור עליה: חורבות מפעל תעשייה כבדה נטוש ומרקיב, בין שתי מסילות רכבת בדרום לונדון. האזור נחשב עד היום לחלק הפחות סימפטי של העיר וסובל מתחבורה ציבורית נחותה בהשוואה למקומות אחרים.
אבל בשנים האחרונות לונדון משתנה בקצב מהיר, וגם השכונות בדרום, שהיו מוקדים של עוני ופשע, מתמלאות בגדודים של יאפים ושל סטודנטים שמחפשים מחירי שכירות נמוכים יותר או בית מרווח יותר. אזורים שקרובים יותר למרכז, גם כאלה בלי קווי רכבת תחתית, הופכים לפופולריים יותר. הודג'קינסון מספר שמקימי הקואופרטיב התחילו לעבוד על הקרקע ללא אישור מהרשות המקומית. האישור ניתן באופן רטרואקטיבי אחרי שעיתונאים התקשרו לעיירה כדי לברר עוד פרטים על "פרויקט הדיור הנפלא".
. צילום: יואב בורנשטיין היום בסאנפורד אין זכר לעבר התעשייתי של המקום. את הבניין מקיפה גינה ירוקה ויפהפייה עם מקומות ישיבה, ערסל ומים שזורמים לבריכות. את הכל הכינו חברי הקואופרטיב, שמתבקשים להקדיש לו לפחות שעת עבודה אחת בשבוע כדי לעזור במה שהם יכולים.
הפכפוך של המים והציוץ של הציפורים משרים שלווה כמעט אוטומטית. רק מסילת הרכבת שנמצאת ליד מזכירה לנו שאנחנו בעצם נמצאים בלונדון, יחסית קרוב למרכז. "אני מסתכל מחלון המטבח שלי וחושב 'האם אני באמת בעיר?'. זה מרגיש לי כמו איזה כפר קטן", מוסיף הודג'קינסון. "הפכפוך של בריכות המים מאזן את הרעש של הרכבות. הן היו מלאות בדגים, אבל אנחנו חושבים שכמה ילדים מהשכונה זרקו לשם חתיכות בטון וזיהמו את המים. איבדנו הרבה דגים, וזה עצוב".
חברי הקואופרטיב מקבלים למעשה זכויות של בעל בית - לצד אלה שגרים איתם בדירה - במחיר נמוך יותר מדמי שכירות. "אחרי שאני גר פה כל כך הרבה זמן, קשה לי לדמיין שאתן כסף לבעל בית פרטי", אומר הודג'קינסון. "שכר הדירה שלי הוא 260 ליש"ט. אתה יכול להרגיש לפעמים שזה משאיר אותך מאחור כי אתה לא יכול להעלות על דעתך לשלם 700 ליש"ט לבעל בית פרטי. בשביל מה? מאוד קשה לעבור מכאן".
המגורים בסאנפורד אינם מפוארים, אבל הם בהחלט מספיקים למי שמוכן לחלוק את דירתו עם עוד 5–9 בני אדם ולגור בחדר צנוע ממדים. בכל בית יש אמבטיה ומקלחת, שלושה חדרי שירותים וחצר.
הלוואה מבנק חברתי
קואופרטיבים של דיור אינם נפוצים כלל בבריטניה. בלונדון ישנם כמה קואופרטיבים ותיקים, אבל בשנים האחרונות הם הולכים ונעשים יותר נפוצים, בין השאר כי אנשים מחפשים דרכים יצירתיות להתמודד עם מחירי הנדל"ן הגבוהים במדינה.
הפתרון שחלקם מצאו הוא הקמת קואופרטיב, לקיחת הלוואה באמצעותו מבנק חברתי והחזרת ההלוואה מדמי השכירות של החברים. החברים אינם יכולים להרוויח או להפסיד מהשינוי במחיר הנכס, אבל יכולים ליהנות מדיור קבוע במחירים נמוכים יותר מהמחיר בשוק הפרטי.
The Drive הוא אחד הפרויקטים האלה. הקואופרטיב, שהוקם לפני שלוש שנים, רכש בית יתומים מוזנח במזרח לונדון, שיפץ אותו והפך אותו לבית בן עשרה חדרים עם פסנתר כנף, חממה וגינה שבה חברי הקואופרטיב מגדלים חלק מהמזון שלהם.
לונדון . צילום: אי פי איי קואופרטיבים, במקרים רבים, משתדלים להיות ירוקים ולעשות את הקניות שלהם במקומות עם מודעות ירוקה. החברים ב־The Drive מקפידים במידת האפשר לצמצם את צריכת האנרגיה והמים של הדיירים.
בסאנפורד החליפו החברים את כל דודי הגז שמחממים את הבתים בחורף ומספקים את המים החמים, בדודים ששורפים כדוריות עץ וידידותיים יותר לסביבה. בגינה החברים מגדלים סלק, עגבניות וקישואים.
דמי הצטרפות של ליש"ט
הודג'קינסון רומז שבשנים האחרונות הקואופרטיב שבו הוא גר התבגר איתו. "כשהגעתי לפה היו כאן מסיבות כל הזמן, היה בלגן. אנשים סיפרו לי שהם חיים פה שלוש שנים וחשבתי שהם נפלו על הראש. מאז חלפו 14 שנה, והיום יש פחות מסיבות ונעשה פה שקט. פעם היה יותר מדי רעש והיום שקט מדי".
מי שרוצה להצטרף לקואופרטיב צריך לעבור ועדת קבלה ולשלם דמי הצטרפות בגובה ליש"ט אחת. ההגבלות היחידות הן שהמקום אינו מקבל חברים עם ילדים או עם כלבים (חתולים, לעומת זאת, יש הרבה). מי שמתקבלים בדרך כלל הם אלה שמצליחים לשכנע שיתרמו לקואופרטיב ויעזרו לו להצליח ולשגשג מחד, ומאידך אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור חדר במרכז לונדון. בדרך כלל מדובר באמנים, סופרים, מורים ואחיות.
אחד הפרויקטים שנבנו בסאנפורד בשנים האחרונות הוא מחסה אופניים ענקי, שתוכנן על ידי ארכיטקט חבר הקואופרטיב ונבנה על ידי שאר החברים. יש בו מקום ל־85 זוגות אופניים והוא עשוי מכמעט 400 אדני רכבת מעץ שמקורם ביערות הגשם בקונגו ונאספו בבלגיה. בחצר האחורית של הבניין יש גם תנור פיצה, טניס שולחן, ברביקיו, תנור לשריפת קרמיקה וסדנה לתיקון אופניים.
הודג'קינסון מצטער על תהליך ההתברגנות שעבר קואופרטיב הדיור הראשון שהוקם בלונדון. "אחד הדברים המוזרים ביותר במקום הזה הוא שהאנשים שהקימו אותו היו אקטיביסטים אמיתיים. הם עשו עבודה נהדרת ועכשיו אנחנו לא מבינים מה זה, למרות שאנחנו חלק מזה. אנחנו לא יודעים אם אנחנו רוצים להתרחב. חבל שיש עוצמה במקום שאתה חי בו, אבל אתה לא יכול לשכפל את זה", הוא אומר.