ארבעה אתגרים לקראת צמיחה מכלילה

האירועים שעברו על הכלכלות המפותחות מאז תחילת המשבר הפיננסי של 2008 הציתו דיון ער על צמיחה, תעסוקה ואי-שוויון בהכנסות. אין בכך כל דבר מפתיע: ככל שהדברים עומדים בעינם זמן ממושך יותר, כך הם משתנים עבור אלו שציפו להתאוששות מהירה לאחר המשבר.

זמן קצר לאחר הכמעט קריסה של המערכת הפיננסית, התקווה הרווחת להתאוששות מחזורית ומוכרת נדחקה הצידה עם רשימת העדויות המתארכת על עומק הפגיעה של המשבר ועם ההשפעה של הסרת המינוף על הביקוש הצרכני הפנימי.
אבל כעת, כשתהליך הסרת המינוף נמצא בעיצומו, ההשפעה החיובית שלו על הצמיחה ועל שיעור התעסוקה נתפס כמאכזב. בארה"ב קצב צמיחת התמ"ג נמצא הרבה מתחת לקצב הפוטנציאלי שלו, לפחות כפי שהוא נתפס בעיני רבים, ואילו באירופה הצמיחה נמצאת עדיין ברמות זניחות.
יתר על כן, שיעור התעסוקה נותר נמוך והוא מפגר בהרבה אחרי קצב צמיחת התמ"ג, דפוס שכבר ראינו בשלושת המיתונים האחרונים, ושהפך בולט יותר עם כל אחד מהם.
המגמות המזיקות שרדו
בכלכלות המפותחות ביותר המגזר הסחיר הצליח לייצר משרות חדשות בכמות מוגבלת. זוהי בעיה שעד 2008 הביקוש הצרכני "פתר" באמצעות העסקת מספר רב של אנשים במגזר הלא סחיר (ממשל, בריאות, בנייה וקמעונאות, למשל).
בינתיים המגמות המזיקות בחלוקת ההכנסות שהיו קיימות עוד לפני המשבר, שרדו אותו יפה ואף התחזקו. בארה"ב הפער בין ההכנסה החציונית לבין ההכנסה הממוצעת למשק בית גדל עד ל־20 אלף דולר. הרווחים של צמיחת התמ"ג הגיעו בעיקר לשכבות המבוססות ביותר באוכלוסייה.
בטרם המשבר, אפקט העושר שנגרם בשל המחירים הגבוהים של הנכסים ריכך את הלחץ על הצריכה, בדיוק כפי שמאז 2008 שיעורי הריבית הנמוכים ותוכנית ההקלה הכמותית של הפדרל ריזרב הניעו עלייה במחירי הנכסים, שכנראה לא יחזיקו מעמד לנוכח הביצועים החלשים של הכלכלה.
הריכוז הגדל והולך של עושר בידי מעטים, בשילוב עם חוסר השוויון החמור בחינוך, מניע את הירידה בניידות החברתית הבין־דורית ומאיים על הלכידות החברתית והפוליטית.
עובדי מקדונלד'ס מפגינים למען העלאת שכרם באוגוסט האחרון, בארה"ב . צילום: בלומברג אף על פי שקשה להצביע בוודאות על קשר נסיבתי, קיים מתאם גבוה בין אי־שוויון ובין קיטוב פוליטי. זוהי אחת הסיבות שבגללן אסטרטגיות צמיחה מוצלחות במדינות מתפתחות חייבות להיות מכלילות.
טכנולוגיות שמורידות את הצורך בעמל אנושי, ודפוסי תעסוקה משתנים במגזר הסחיר של הכלכלה הגלובלית, הם מנועים עיקריים של אי־שוויון.
עבודות שגרתיות של צווארון כחול וצווארון לבן הולכות ונעלמות, בעוד משרות רבות עוברות למדינות מתפתחות. צמידות הכוחות הזו מדכאת את האיזון לטווח הארוך בשוקי התעסוקה בכלכלות המפותחות, כאשר יותר מדי מיומנות והשכלה מושקעות בדפוסי צמיחה שהם נחלת העבר.
כל הסיבות הללו מביאות לאי־נחת, חרדה ובלבול. אבל, אפשר למנוע את הניוון בכלכלות המתקדמות - אם כי המניעה הזו דורשת התגברות על אתגרים לא קלים.
ראשית, הציפיות מההתאוששות אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. דרוש זמן כדי להרגיש את ההשפעה המלאה של הסרת המינוף והאיזון מחדש של המערכת ושיקומה. עד אז, אלו שמשלמים את מחירי התמורות - המובטלים והצעירים - זקוקים לתמיכה שבני־המזל שבינינו צריכים לשאת בעלותה. בכל דרך אחרת ההצהרות על האופי המכליל של הצמיחה יהיו ריקות מתוכן.
פחות צריכה יותר צמיחה שנית, השגת הפוטנציאל המלא של הצמיחה דורשת נסיגה מהדפוס השכיח של הצנע, קרי, מהימנעותן של ממשלות מלהשקיע במגזר הציבורי. המעבר מצמיחה מבוססת צריכה לצמיחה מבוססת השקעות הוא הכרחי ועליו להתחיל במגזר הציבורי.
הדרך הטובה ביותר להשתמש באפשרויות התקציביות הקיימות של הכלכלות המפותחות היא לשקם את ההשקעה הציבורית באמצעות תוכנית ייצוב רב־שנתית. הדרך הזו עדיפה בהרבה על מקבילתה המבוססת על מינוף, שיעורי ריבית נמוכים ומחירי נכסים מנופחים שנועדו לתמרץ ביקוש צרכני ולהביא אותו אל מעבר לרמתו הטבעית בתקופת התאוששות. לא כל הביקושים נולדו שווים.
. שלישית, בכלכלות גמישות כמו זו של ארה"ב, שינוי מבני בכיוון של ביקושים חיצוניים כבר נמצא בהתהוות. היצוא צומח בקצב מהיר שעולה על הצמיחה ביבוא. המגמה הזו נזקפת לזכות מחירי אנרגיה נמוכים יותר, טכנולוגיות חדשות וירידה בשערי החליפין האפקטיביים. בסופו של עניין, השינויים המבניים הללו יפצו על רמת צריכה נמוכה, ובת־קיימא יותר ביחס לשכר, אלא אם כן עלייה לא מבוססת בביקוש הצרכני תטרפד את התהליך.
רביעית, כלכלות עם קשיחות מבנית צריכות לנקוט צעדים כדי לרכך אותה. ככלל, כלכלות צריכות להיות סתגלניות לשינויים מבניים כדי לעודד צמיחה, היבט חשוב במיוחד כאשר דפוסי הצמיחה משתנים במהירות.
מסגרת זמן רחבה נקודה אחרונה היא הצורך במנהיגות שתבנה הסכמה רחבה סביב מודל הצמיחה והנשיאה בנטל שיהיה עליה להטמיע. מדינות מתפתחות רבות מבזבזות זמן רב על השגת איזון מבלי לעודד צמיחה ועליהן לשאוף למודל חיובי יותר. אין זה דבר של מה בכך. בכל המקרים שאני מכיר, מנהיגות היתה הזרז העיקרי לשינויים מסוג זה.
אז, כאשר אנחנו מצפים לתהליך ארוך של איזון מחדש וסגירת הפער בין שיעור הצמיחה בפועל לזה הפוטנציאלי, חשוב לזכור שמשך הזמן שהוא ייקח תלוי בבחירות שיעשו קובעי המדיניות ובמהירות שיבוצעו ההתאמות המבניות.
בדרום אירופה, לדוגמה, התהליך ייקח זמן רב יותר, מכיוון שבמדינות הללו חסרים רכיבים משמעותיים יותר של ההתאוששות. עם זאת, העיכוב בזיהוי האתגרים, הרבה יותר מהתמודדות עמם, הוא גדול באותה המידה כמעט בכל מקום.
מובן שהגורמים הטכנולוגיים והדמוגרפיים שמשפיעים על הצמיחה הפוטנציאלית פועלים במסגרות זמן רחבות עוד יותר, על פני עשורים שלמים. בין שארה"ב וכלכלות מפותחות אחרות נמצאות בפתחה של תקופה ממושכת של צמיחה נמוכה ובין שלא, אין כל דרך ממשית להשפיע על הגורמים הללו.
הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור בבית הספר לעסקים על שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק. פרוג'קט סינדיקט 2014, מיוחד לכלכליסט