הנובליסטים כותבים: התמרון המסובך שיניע מחדש את הצמיחה

מפת הצמיחה של הכלכלה העולמית היא די ברורה. בארה"ב נרשמת התאוששות חלקית, עם שיעור צמיחה שנע בין 1.5% ל־2% ושיעור תעסוקה לא מספק.
אירופה, כיחידה אחת, בקושי מצליחה להתרומם מעל 0% צמיחה עם הבדלים משמעותיים בין מדינה למדינה, אם כי פה ושם ניתן למצוא ראיות להדבקת פערים מכאיבה, לפחות בהיבט של עלות עבודה נומינלית ליחידת תפוקה. בד בבד הצמיחה בסין מתייצבת על 7%, כאשר במדינות המתפתחות האחרות מתכוננים למצב של עלייה בשיעורי הריבית.
. צילום: אימג'בנק, Gettyimages כלכלות מפותחות רבות עדיין חייבות למצוא פתרון להתפוגגות דפוס הצמיחה של ימי טרום המשבר, שהתבסס על ביקוש פנימי עודף. הדפוס הזה לא רק שהיה תלוי באופן בלעדי במינוף, אלא גם ניפח יתר על המידה את הצד הבלתי סחיר של הכלכלה (הנשען על יבוא) וכיווץ את הצד הסחיר שלה (הנשען על יצוא). עם זאת, בהינתן שמגזר היבוא מוגבל על ידי תלותו בביקושים צרכניים פנימיים, ההתאוששות מהמשבר תלויה בפוטנציאל הצמיחה של מגזר היצוא.
כדי לממש את הפוטנציאל הזה, מגזר היצוא חייב להתרחב בשוליים: כשהיחלשות המטבע מביאה לירידה ביבוא, וקיפאון בשכר המינימלי מוריד את עלות העבודה ליחידה, אזי ההון וכוח העבודה נעים לשווקים חיצוניים.
מצב כזה כבר מתקיים בארה"ב, שם היקף היצוא שובר שיאים ואילו היבוא נשמר ברמה מתונה. הגירעון במאזן התשלומים מצטמצם, ואפילו שיעור התעסוקה במגזר היצוא עולה (בפעם הראשונה זה שני עשורים).
נתונים שהתפרסמו בזמן האחרון מלמדים שיותר ממחצית מההאצה בקצב הצמיחה בארה"ב מתרחשת במגזר היצוא, זאת אף שמגזר זה אחראי לשליש בלבד מהפעילות במשק.
כמו כן, מדובר כנראה בהערכת חסר מכיוון שההכנסה שמקורה במגזר היצוא הופכת לכוח קנייה צרכני עבור מגזר היבוא, ולכן מדובר למעשה בהשפעה חוצת מגזרים.
שינוי באופי הביקושים הכלכלה האמריקאית היא גמישה יחסית, וההתאמות הדרושות במגזר הפרטי יכולות להתרחש במהירות. עם זאת, שיעור התעסוקה עדיין מקרטע, בין השאר בשל השפעת גורמים ארוכי טווח כמו התפתחות טכנולוגית שמייתרת משרות, ושינויים בשרשראות האספקה העולמיות, שמקטעים ופעילויות בעלי ערך מוסף נמוך בהן נוטים להתרכז במדינות שבהן השכר הוא נמוך.
אחת הסיבות לכך שההתאוששות בארה"ב היא חלקית בלבד היא הסחבת התקציבית - נגררת של המיתון שהחל ב־2008, שהסיטה חלק מהמינוף למגזר הציבורי וגרמה להכבדת עול החובות של הממשל, מצב שבו היה צריך לטפל באמצעות צעדי צנע מידיים.
ואולם, הבעיה המרכזית היא שהשקעות המגזר הציבורי נותרו ברמה נמוכה בהרבה מזו הדרושה כדי לעודד צמיחה מספקת. החלק הקשה במימוש מלא של פוטנציאל הצמיחה הוא שינוי ההרכב של הביקושים הפנימיים מביקושים צרכניים לביקושים להשקעות, מבלי להעלות את רמת המינוף.
דרישה נוספת של מימוש פוטנציאל הצמיחה הנה השגת האיזון הנכון בין ביקושים פנימיים וחיצוניים, והערכת הרגישות של הצמיחה בטווח הבינוני והארוך להשפעת ההרכב וההיקף של הביקוש הפנימי המשולב.
על רקע זה, קובעי המדיניות המוניטרית צריכים לנקוט משנה זהירות, מכיוון שריבית נמוכה עלולה להשיב את מודל הצמיחה הלא רצוי של מינוף בשילוב ביקוש צרכני פנימי, ובכך לעכב את השינוי המבני המתהווה במגזר היצוא.
כמה מדינות באירופה נעשו גם הן תלויות יתר על המידה בביקושים פנימיים, וצריכות להעביר משקל למגזר היצוא של כלכלתן. אלא שהאתגר באירופה הוא גדול יותר וההתקדמות אטית יותר. בעשור הראשון לקיומו של מטבע היורו, עלויות העבודה הנומינליות ליחידה עלו בחדות ביוון, אירלנד, איטליה, פורטוגל וספרד, במקביל לקיפאון שלהן בגרמניה.
אילולא היה היורו משחק תפקיד, היו השינויים הללו מלווים בהתאמות בשערי מטבעות החוץ - במיוחד לאחר דעיכתו של דפוס הצמיחה שמבוסס על מינוף וביקוש פנימי.
שוק עבודה גמיש אבל התאמות כאלו לא יכולות להתרחש בסביבה שבה יש מטבע אחיד, ולכן עלויות העבודה ליחידה מדביקות זו את זו באטיות באמצעות תהליך מתמשך של צמיחה נומינלית אפסית בשכר המלווה בכרסום אטי בשכר הריאלי. כאשר הביקוש הפנימי נמוך, המצב הזה מעכב צמיחה שמושגת עם התרחבות מגזר היצוא.
המהירות של ההתאמות המבניות מושפעת מאוד גם היא מהקלות שבה יכול מרכז הכובד של התעסוקה במשק לעבור ממגזר היבוא למגזר היצוא, ובין מקטעים של שרשראות אספקה עולמיות.
דרגת הגמישות של שוק העבודה משתנה משמעותית ממדינה למדינה, והרפורמות שנועדו להגדיל אותה הן חשובות במיוחד.
ישנה מהומה רבה סביב העודף במאזן התשלומים של גרמניה. אבל בדיוק כפי שהמטבע המשמש בכלכלות בגוש היורו שנפגעו מהמשבר לוקה בהערכת יתר, היורו בגרמניה לוקה בהערכת חסר. מצב זה מביא להגדלת העודף במאזן התשלומים, ומטבע הדברים יוצר עדיפות לחיסכון על פני השקעה.
הערכת חסר של מטבע נוטה גם לייצר מודל צמיחה בלתי מאוזן מהסוג ההפוך, כזה שבו משקלו של מגזר היצוא כבד מדי והביקוש הפנימי המשולב אינו מספק. מכיוון שבכלכלות מתקדמות מגזר היבוא נוטה ליצור עוד משרות, מודל צמיחה כזה עלול להחמיר את בעיית האבטלה.
בעיקרון גרמניה יכולה לעודד צריכה פנימית באמצעות מינוף. אבל - אלא אם כן שער החליפין יבצע התאמה כלפי מעלה כדי לצמצם את השוליים של מגזר היצוא - מהלך כזה יזניק את האינפלציה. במקרה כזה הבנק המרכזי האירופי ייאלץ להתערב במשק כדי למלא את ההתחייבות שלו לשמור על יציבות מחירים.
השורה התחתונה היא שהתנעה מחדש של הצמיחה דורשת ניתוח קפדני של האיזון המבני, תשומת לב למגבלות על הביקושים במגזר היבוא, והתמקדות בקשיי ההתרחבות של מגזר היצוא. חלק מהקשיים הללו נובעים מקשיחויות בהיצע, ואילו חלק מהם נובעים מביקוש פנימי מנופח. אם רוצים להשיג התאוששות איתנה של הכלכלה, אסור להתעלם מאף אחד מההיבטים הללו.
הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' בבית הספר למינהל עסקים על שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק, ועמית בכיר במכון הובר. פרוג'קט סינידיקט 2013, מיוחד לכלכליסט