אל תחכו לרגע הנכון

עשו לעצמכם טובה. אל תקראו את הטור הזה עכשיו. חכו אתו לרגע המושלם - אותו רגע קסם שבו הילדים לא בסביבה, הבוס ביום חופש, סיימתם את עבודתכם, אף אחד לא מחפש אתכם ושום דבר לא מטריד את מוחכם. רק אז, באותו רגע מושלם, הכינו לעצמכם כוס קפה הפוך, ציירו לעצמכם נוצה עם קיסם בקצף, ושבו על כורסה נוחה ורכה לקרוא את הטור הזה.

אתם יודעים מה, עזבו. קראו את זה ככה, כמו שאתם. עם תחתונים, כשהילדים עם בלוני נזלת באף צורחים "הוא לקח לי!", או כשהבוס מסתכל עליכם במבט של "אין לך עבודה שאתה קורא עיתון?", ואתם עם ספל קפה בטעם חול ביד, מוציאים ממנו בגועל נוצה של יונה שעפה בטעות פנימה.

בינינו, אם תחכו לרגע המושלם, אתם הרי לא תקראו את הטור הזה לעולם, ולא חבל? בשביל מי אני עומד כל היום וכותב? אני את החומר יודע. כשהייתי נער גמד בתיכון בנתניה, והיינו יוצאים למסיבה, אם הייתי רואה נערה שמוצאת חן בעיני, לא הייתי מוריד ממנה את העיניים, והייתי מחכה לאותו רגע מושלם שבו היא תהיה רגע לבד ותעשה משהו שיתקשר לי בדיוק למשפט הפתיחה המושלם שהכנתי.

לרוב הייתי מפספס את ההזדמנות בגלל ערסון שרמנטי שלא חיכה לרגע המושלם וניגש להתחיל אתה, ליד חברה שלה, עם משפט פתיחה רחוק מלהיות מושלם, שלא לומר רחוק מלהיות שלם מבחינה לשונית (ע"ע: "אז מה ככה?"). אז מה ככה באמת?!

מתי מגיע הרגע המושלם לעזוב עבודה? לפטר מישהו? לבקש העלאה? להפוך לעצמאי? להקים חברה? התשובה לכל השאלות האלה היא שכנראה אין רגע מושלם, יש רגע מספיק טוב.

אם נחכה לרגע המושלם, רוב הסיכויים שנחכה כל חיינו, כמו אותם רווקים בני 40 שעדיין מחכים לבן הזוג המושלם, או שנפספס את הזדמנות חיינו, כי מישהו אחר חטף אותה ברגע פחות מושלם; או שנמצא את עצמנו אומרים בסוף "כן" לג'יפעת, אחות של הערס ההוא מהתיכון, שגם היא כאחיה, לא חיכתה לרגע המושלם, ניגשה אלינו בעודנו פגועים כשבעיניה מבט מפשיט ובפיה שאלה בת שלוש מלים בלבד: "אז מה ככה?".

בתפקידי האחרון כסמנכ"ל קריאיטיב, טיפלתי בלקוח של חיתולים. היה לנו בז'רגון המקצועי ביטוי שנקרא "מג'יק מומנט" - אותו הרגע בצילומי הפרסומת שבו התינוק מחייך את החיוך הכי מקסים שלו, או מעיף מבט ממזרי במיוחד למצלמה.

את אותם רגעי קסם אי אפשר היה לביים. הדרך היחידה היתה לדוג אותם, ממש כמו בדיג - לשבת עם מצלמה פתוחה ולחכות. וגם כשהם כבר קרו, אחרי שעות של מצלמה רצה, הם קרו לשבריר שנייה, כך שפעמים רבות רק בחדר העריכה כשעברת על החומרים שוב ושוב ושוב, גילית אותם בדיעבד.

לקח לי זמן להבין שגם בחיים, אנחנו מזהים את הרגעים המושלמים בדרך כלל בדיעבד. בדיעבד נוכל להגיד לעצמנו "זה היה רגע מושלם ל...". כל החוכמה היא לזהות את הרגעים בעודם רק "מספיק טובים", ובהם לתת גז ולנסוע קדימה, כדי לגלות בעתיד שאכן היה זה רגע מושלם.

הכותב הוא יועץ פרסום ושיווק ומאמן קריאיטיבי לחברות