דרוש: חוק יסוד זכויות חברתיות
שכר המינימום שיפה משתכרת (3,750 שקל נטו) אינו מספיק לקניית מזון
הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות, שהופלה על ידי הקואליציה, כוללת את הזכות לקיום אנושי בכבוד. למרות השימוש הנרחב יחסית במונח, משמעותו נותרה מעורפלת. החוק ביקש להביא מזור לאנשים כמו יפה (שם בדוי), עובדת בשכר מינימום, שפנתה לעזרתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי, בשל התראות חוזרות מהבנק. בדיקת הנתונים המחישה לי את משמעותו העמוקה של המונח מחיה בכבוד.
שכר המינימום שיפה משתכרת (3,750 שקל נטו) אינו מספיק אף לכיסוי הוצאות מעון או צהרון לשלושה ילדים (1,328 שקל לאחר השתתפות המדינה), ולקניית מזון (2,600 שקל למשפחה בת חמש נפשות, לפי נתוני ארגון לתת).
גם בן זוגה של יפה עובד בשכר מינימום. כדי שאחד מהם יספיק לקחת את הילדים בזמן ממוסדות החינוך, שניהם עובדים במשרה ושלושה רבעים, וסך כל הכנסותיהם (לאחר מסים וקצבת ילדים), הם 7,175 שקל. אם נוסיף להוצאות החינוך והמזון גם תחבורה ציבורית (540 שקל לשני כרטיסי חופשי-חודשי) והוצאות בריאות, הלבשה והנעלה (3,357 שקל, לפי הלמ"ס), נגיע להוצאות בפועל של 7,825 שקל בחודש, וזאת ללא הוצאות על טלפון, חשמל, מים, ארנונה ובוודאי שלא הוצאות לא צפויות.
לכאורה, נתונים אלה מייתרים את הוויכוח על מחיה בכבוד. הרי שכר שאינו מספיק למימון צרכים מינימליים כששני ההורים עובדים, אינו מאפשר מחיה בכבוד. ובכל זאת, בג"ץ דחה עתירה בעניין ב-2005, בטענה שאין בפניו תשתית עובדתית לקבלה.
המכון לאחריות אזרחית במרכז ללימודים אקדמיים הרים את הכפפה והחל לבנות "מדד מחיה בכבוד", שיהווה תשתית עובדתית שכזאת. עיקר הוויכוח מתמקד בתחומי החיים ההכרחיים למחיה בכבוד. משרד האוצר תומך בגישת "המחסור הקיומי", שלפיה קיום בכבוד כולל אך ורק קורת גג, מניעת רעב ונגישות לטיפול רפואי. נתוני משפחתה של יפה מראים שגם זה אינו מתקיים למשתכרים שכר מינימום שאינם יכולים לטפל בשיניהם או לספק לילדיהם אבחון ללקות למידה במקרה הצורך.
הגישה המרחיבה היא הומניסטית וראויה יותר בחברה דמוקרטית, וכוללת בזכות הבסיסית לקיום בכבוד גם אפשרות להשתתפות מינימלית בחיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. השתתפות שכזאת רחוקה מיפה ומשפחתה: הם אינם יכולים לממן חוגים, הצגות ואינטרנט, ולכן אינם יכולים, למשל, להשתתף במחאה החברתית שנולדה בפייסבוק, לחתום על עצומות ולהשתתף בשיח הציבורי.
כך מתעצמת ההדרה של האנשים החיים בעוני, שנדחקים למאבק הישרדות ללא כלים להשתתף בשיח שקובע את גורלם. חלק מהפתרון נטוע בשינוי השיטה ובהפחתת יוקר המחיה. אם המדינה תעניק שירותי חינוך ובריאות מספיקים ודיור בר-השגה, יוכלו האזרחים להתקיים בכבוד גם בשכר נמוך.
בנקודה זו מתקשרת מצוקת העשירונים הנמוכים עם זו של מעמד הביניים. לא רק בגלל ששירותים חברתיים יקלו גם על מעמד הביניים, אלא בשל התרחבות המצוקה. חסידי הכלכלה הניאו-ליברלית טוענים שהצמיחה הכלכלית מחלחלת כלפי מטה. המציאות מוכיחה כי אלה הם דיבורי סרק, ודווקא התערערות היכולת לחיות בכבוד מחלחלת, מלמטה למעלה, מהשכבות החלשות אל שכבות הביניים. בדיוק לשם כך נחוץ חוק יסוד זכויות חברתיות, ובתוכו גם הזכות לקיום בכבוד שמבוססת על תפיסה הומניסטית מרחיבה.
הכותבת היא חברת הנהלה במכון לאחריות אזרחית שבמרכז ללימודים אקדמיים, וראש פרויקט מחיה בכבוד