לכל מספידי המחאה: היא לא יכולה למות

כל מי שצפה אתמול בערב ב"עובדה" הבין בדיוק מה ניסו להראות לו. אחד אחרי השני, מנהיגי המחאה בישראל הופיעו: עייפים, המומים, מאוכזבים, שבורי לב, נבוכים, מתוחים, מסוכסכים ביניהם. חלק נשבעו להמשיך להיאבק, חלק כבר ביקשו לממש את הקופונים שהרוויחו. היועצים שהיו עד כה מאחורי הקלעים עברו לפתע לקדמת הבמה. המונטאז' בו נראתה דפני ליף מהלכת לבדה בכיכר רבין הריקה, כשמוזיקה נוגה מלווה אותה, לא הותיר מקום לספק: המחאה מתה, הקיץ נגמר. מקווים שנהניתם, ונתראה בקיץ הבא.

באותה שעה בוול סטריט צעדו אלפים במחאה על פינויו של מאהל המחאה בפארק זוקוטי. מאות נעצרו, הוכו או סתם חסמו רחובות והתעמתו עם כוחות המשטרה. הם אולי לא הצליחו להשבית את המסחר בוול סטריט, כפי שקיוו בתחילה, או להוציא 100 אלף איש לרחובות (30 אלף איש נכחו בצעדת המחאה, לדברי המארגנים), אבל זו היתה ללא ספק הפעולה הגדולה ביותר של תנועת "לכבוש את וול סטריט". היא קרתה למרות שתנועת המחאה הוספדה עוד לפני פינויו של מאהל המחאה בפארק זוקוטי, והיא התרחשה בידיעה שמספר המשתתפים האמיתי לא ידווח לעולם בכלי התקשורת המסורתיים. הנה תרגיל מעניין: השוו בין התמונות האוויריות של האירוע, בהן נראים אלפי הצועדים, לבין הדיווחים בתקשורת האמריקאית על נוכחות מועטה של מאות מפגינים בלבד והכותרות הבלתי נמנעות על דעיכתה של המחאה.

למצעד המחאה בוול סטריט הצטרפו רבבות מפגינים ב-30 בערים ברחבי ארה"ב ובעולם כולו. באתונה, באותה שעה, התעמתו 30 אלף מפגינים עם יותר מ-7,000 שוטרים, שירו לעברם גז מדמיע והשתמשו באקדחי הלם. בסלוניקי יצאו 15 אלף איש לרחובות, למצעד מחאה נגד צעדי הצנע של הממשלה. באיטליה יצאו אלפי מפגינים לרחובות במילאנו, בטורינו ובסיציליה. באותה שעה, ראש הממשלה הטרי מריו מונטי חשף את התוכנית הכלכלית שלו בפני הפרלמנט, והבטיח לתושבים עוד צנע, עוד הקרבות ועוד ייסורים. בכיכר תחריר, הבוקר, 50 אלף מצרים חזרו לרחובות מהצבא להעביר את השלטון לידי ממשלה אזרחית, תשעה חודשים לאחר ההפיכה שהפילה את מובארק. כל רבבות המפגינים האלה כנראה לא ראו "עובדה" אתמול, אחרת הם היו ודאי מבינים שמחאות לא עושים בשעון חורף.

לכאורה, אין שום קשר בין המחאות השונות. זה לפחות מה שמנסים לומר לכם חלק מהעיתונאים, בין אם מעצלנות או מתוך אינטרסים. הרי מה למעמד הביניים הנשחק בישראל ולמפגינים למען הדמוקרטיה במצרים, ומה קושר בין מפגיני "לכבוש את וול סטריט" האמידים בחלקם לבין תושבי איטליה ויוון מוכות הצנע, הניצבות על סף חדלות פירעון? ובכל זאת, כל השריפות האלה מתרחשות במקביל, כשברקע נמצאת כלכלה עולמית שדוהרת כמו כדור שלג לעבר תהום פיננסית. ניתן לומר שמדובר בצירוף מקרים, אבל כל מי ששם לב לסיסמאות הזהות, לטקטיקות המוכרות, כל מי שעוקב אחרי הקשרים ההדדיים בין פעילי המחאה בכל העולם ברשת ומחוץ לה, יודע: אין צירופי מקרים בעולם הזה, וודאי שאין צירופי מקרים במחאה הזאת. השריפה אולי מתרחשת במספר מוקדים, אבל גורם משותף הדליק אותה. אותו גורם הוא השחיקה ההרסנית של הסטנדרטים הדמוקרטיים בכל מדינות המערב, והדחיקה לשוליים של מי שזכו לכינוי "99 האחוזים". המחאה העולמית היא המהפכה שלהם.

מי הם 99 האחוזים? 99 האחוזים הם אזרחי ארה"ב, שאיבדו את משרותיהם, את ביתם או רק את כבודם העצמי לאחר שהבנקאים (והרגולטורים שנתנו להם רישיון חופשי לבזוז את הכלכלה) הובילו את ארה"ב לשפל הכלכלי החמור ביותר שלה מאז שנות ה-30. כעת אותם אזרחים מובטלים ושקועים בחובות של עשרות אלפי דולרים, בשעה שהבנקים הגדולים - ואיתם הבנקאים שגרמו למשבר - מחולצים על ידי עמיתיהם לשעבר, שיושבים כיום בוושינגטון. 99 האחוזים הם אזרחי יוון, שמשלמים מחיר כבד על התמרונים הפיננסיים שבהם נקטו נבחרי הציבור שלהם מאחורי גבם, שעתידם נקבע כיום על ידי אליטה קטנה של בכירים גרמנים וצרפתים ופיננסיירים שסוחרים באג"ח ממשלתיות בפרנקפורט ובלונדון. 99 האחוזים הם אזרחי מצרים, שבמשך יותר משני עשורים ראו כיצד אליטה קטנה של מקורבים לשלטון התעשרה בזמן שהם צריכים להתקיים מ-2 דולר ליום, הכל בחסות רפורמות שנועדו לייבא את החלום האמריקאי למצרים, ולוודא שיישאר רק בידי מעטים נבחרים. 99 האחוזים הם צעירי כל העולם, שבפניהם עתיד עגום בו לעולם לא יוכלו לרכוש בית, או לצאת לפנסיה לפני גיל 70, אך כן יידרשו לפרוע חובות שנוצרו עוד כשהיו בבית הספר היסודי.

99 האחוזים הם גם אזרחי ישראל, שיצאו במאות אלפיהם לרחובות כדי למחות על יוקר המחיה, שפרח במשך שנים ללא הפרעה בחסות מונופולים שהגדילו את השליטה שלהם במשק תחת דגל השוק החופשי, רק כדי לגלות שלושה חודשים לאחר מכן ששום דבר לא השתנה: מחיר החשמל עולה, המים מתייקרים, הארנונה עולה והמחירים בסופר עדיין יכולים לגרום לכל אזרח ממדינה נורמלית יותר לעבור התקף לב קטלני. אנחנו 99 האחוזים, כולנו. חלקנו אולי לא יודעים זאת, אבל אנחנו מגש הכסף שעליו מונח הקוויאר שיאכל הערב איזה בנקאי בוול סטריט, בלונדון או באחד העם: ברגע שמישהו בקרב האליטות שעושות עסקים מעל לראשינו יטעה, והיו בטוחים שהם יטעו בשלב זה או אחר - אנחנו אלה שיתבקשו לשלם את המחיר על סעודת הפאר, שלה לא היינו שותפים.

חוט השני שקושר בין כל המחאות, מוול סטריט ועד לישראל, מתחריר ועד יוון, הוא שליטתה של אליטה מצומצמת על הרוב, שבמשך שני עשורים הורשתה לחתור באין מפריע תחת יסודות הדמוקרטיה. במצרים היו אלה חבריהם של מובארק ובניו, בארה"ב היו אלה חבריו של מנכ"ל גולדמן סאקס, לויד בלנקפיין. גם בישראל התפתח מועדון סגור של מקורבים לכוח. אם המצב פה יידרדר יום אחד, אם המשק יגלוש למיתון או חלילה למשבר כלכלי, הם מוגנים.

המחאה העולמית - והמחאה הישראלית כלולה בה - היא התקוממות נגד המצב הזה, שבו מיעוט שלא נבחר בצורה דמוקרטית שולט בצורה אדירה בחייהם של רוב האזרחים. שלא במקרה, היא מתרחשת בתקופה שבה המחיר שנדרש הרוב לשלם עבור חטאי האליטות נוסק לרמות מבהילות. מי שחושב שהמחאה בישראל מתה לא רואה את המפה נכון: היא לא יכולה למות. היא לא יכולה למות כי בניגוד לתנועת המחאה של שנות ה-60, היא לא נולדה בתנאים של שפע, אלא מתוך כורח. היא לא יכולה למות כי היא כדור שלג כלל-עולמי שהולך וגדל ככל שהמציאות הכלכלית מסלימה, ואי אפשר להספיד כדור שלג שמתגלגל במורד הר תלול. המחאה הזאת תסתיים רק באחד מתוך שני תרחישים: פריחה כלכלית מפתיעה ודרמטית, או שינוי מוחלט וגמור של סדר העדיפויות הכלכלי והפוליטי וחזרה לקפיטליזם מרוסן, מפוקח ושפוי יותר. היא עשויה בהחלט להפוך לאלימה בעתיד הקרוב, אך היא לא תסתיים לפני שאחד משני התרחישים האלה יתממש.

המחאה הזאת גדולה יותר מטרכטנברג, גדולה יותר מאיציק שמולי וגדולה יותר מדפני ליף. הם אולי התעייפו, אבל היא מקבלת זריקת מרץ בכל פעם שמתעלמים ממנה. היא חוצת מגזרים, לאומים, שפות ומדינות, והיא חוצה את העולם לשניים: האליטות הפיננסיות והכלכליות, ו-99 האחוזים הנותרים. כך שאל תתנו להספדים בתקשורת ולתרדמת החורף שנפלה על המחאה עם הגשם הראשון להטעות אתכם: קיץ 2011 רק התחיל, והוא הולך להיות ארוך במיוחד.