הרודן הערבי האחרון של אירופה

>> אין ספק, 2011 היתה שנה רעה לבונגה בונגה. בתוך פחות מחודשיים פינו שניים מהמנהיגים המושחתים ביותר בעשורים האחרונים את הזירה הפוליטית הבינלאומית ואת כיסאותיהם: אחד מהם היה הרודן הערבי מועמר קדאפי, שמתוך ארמונותיו שלט בלוב ביד ברזל במשך יותר מ-40 שנה רק כדי למות ברחוב. השני היה סילביו ברלוסקוני, שבמשך שנים חי כמו קיסר על חשבונם של אזרחי איטליה, כשהוא משתמש בהונו כדי להגדיל את כוחו הפוליטי - ובכוחו הפוליטי כדי להגדיל את הונו.

למעשה, ברלוסקוני היה רודן ערבי לכל דבר, הרודן הערבי האחרון של אירופה. הוא נע בין ארמון לארמון ובין אורגיה לאורגיה, ערך מסיבות ומשתים מפוארים לחבריו העשירים, שלט בתקשורת האיטלקית, חוקק חוקים לטובתו האישית ולטובת חבריו, מינה בוגרות ריאליטי, חשפניות ומלכות יופי לפרלמנט, ונהג בשחיתות בוטה וחסרת חרטה או מעצורים.

ברלוסקוני הואשם בעשרות פשעים, אך תמיד מצא דרך לעוות את החוק לטובתו. הוא נודע כפוליטיקאי בעל תשע נשמות - לא מעט בזכות זה שהיו לו (עד 2008) 9 מיליארד דולר בבנק. האופן שבו ניצל את מעמדו הפוליטי כדי לקדם את עסקיו התקשורתיים היה כה בוטה וברור, שמניות מדיהסט - אימפריית המדיה שלו - נפלו ביום רביעי ב-12%, לאחר שהודיע על כוונתו להתפטר.

עם זאת, בניגוד לחברו קדאפי, ברלוסקוני לא הוצא להורג בירייה, לא הוכה באכזריות ונגרר, מדמם וחבול, ברחובות העיר. הוא רק אולץ להתפטר, לאחר שאיבד את הרוב שלו בפרלמנט ולא הצליח לזכות באמונם של השווקים הבינלאומיים. פשעיו כמובן לא היו קרובים אפילו לרמת החומרה של אלה של קדאפי, אך קשה שלא לחשוב שבסופו של דבר ברלוסקוני יצא קצת בזול מכל הסיפור.

ברלוסקוני עזב את ראשות הממשלה בדיוק במצב שבו הגיע אליה: האיש השני העשיר באיטליה, עם הון של יותר מ-6 מיליארד דולר כיום, איל מדיה והבעלים של מועדון הכדורגל מילאן. את איטליה, לעומת זאת, הוא הותיר על סף חדלות פירעון, כהרף עין ממשבר קולוסאלי, עם כלכלה מאובנת שבמשך עשור סבלה משחיתות, חוסר תחרותיות ומקצב הצמיחה האטי בעולם (למעט שתי מדינות - האיטי וזימבבואה) ועם חובות עצומים של 120% מהתמ"ג.

במשך שנים נחשב ברלוסקוני סמל של כל מה שהיה רע במערכת הפוליטית באיטליה, באירופה ובעולם בכלל. הוא היה מושחת (במשך השנים הוא נחשד בעשרות תיקי שחיתות, ב-1998 אף נידון למאסר בפועל של שנתיים וחצי, שאותו מעולם לא ריצה משום ששינה את חוק ההתיישנות), חמדן ותאב כוח. הוא ניצל את קשריו כדי לקדם עצמו כאיש עסקים ולאחר מכן כפוליטיקאי, יצר שלטון של קפיטליזם למקורבים באיטליה, פגע אנושות במעמד האשה ולעג בפומבי לכל טענה מוסרית או אתית שהונחה לפתחו, גם לאחר שהואשם בקיום יחסי מין עם קטינה בת 16. הוא היה הסמל הבולט ביותר של הקשר בין הון לשלטון, והדוגמה המובהקת ביותר ל-1% שנגדו נאבקים מפגיני מחאת ה-99% ברחבי העולם - גם ברומא.

והאיטלקים, בכל זאת, בחרו בו פעם אחר פעם. ב-11 מתוך 17 השנים האחרונות שלט ברלוסקוני באיטליה. במידה מסוימת, לא היתה להם ברירה. השליטה של ברלוסקוני בתקשורת האיטלקית היא חסרת תקדים בדמוקרטיות מערביות: משפחתו שולטת בשלושת הערוצים המסחריים הגדולים במדינה, בהוצאה לאור הגדולה באיטליה, בסוכנות פרסום ובאחד העיתונים הגדולים. כהונתו כראש ממשלה איפשרה לו לשלוט גם בכלי התקשורת הציבוריים. כך הוא הצליח, פעם אחר פעם, למצב עצמו כמועמד הלגיטימי היחיד בתוך מערכת פוליטית מפוררת, מפולגת ונטולת יכולת לתפקד. כמובן, הוא היה גם בין הגורמים המרכזיים שתרמו להפיכתה לכזו.

התפטרות ברלוסקוני, למרבה הצער, היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. הוא היה חייב ללכת, ולו משום שהיה מזוהה כל כך עם השחיתות והקיפאון שדבקו בכלכלה האיטלקית, ושהמשקיעים לעולם לא היו מאמינים ביכולת איטליה לבצע רפורמות כל עוד הוא אוחז במושכות. ואולם את מצבה של איטליה, הנמצאת על סף אי יכולת לעמוד בחובותיה, היא לא תשנה. גם לא את מצבו של גוש היורו הנמצא על סף התפרקות. השאלה שנותרה פתוחה היא כמה זמן תמשיך רוחו של ברלוסקוני לרדוף את איטליה. הוא הרי עדיין לא התפטר באופן רשמי, ולתפקיד יורשו הוא מייעד את יו"ר מפלגתו, אנג'לינו אלפנו.

כמו רוח רפאים, ברלוסקוני עשוי להמשיך לרדוף את מדינתו במשך שנים ארוכות. אם לא באמצעות אימפריית המדיה שלו, קשריו הפוליטיים והבעיות הכלכליות הקשות שלא סייע לפתור - אז באמצעות יורשיו.