אבא שלי חזק יותר - או שלא

ילדים, זה ידוע לכל, עשויים להיות מקור בלתי נדלה לרגעי התעלות עבור ההורים. בתחרות הגלויה והסמויה שמתנהלת כאן בין בתי האב השונים, הילדים שלנו והילדים של האחרים הם לפעמים ההבדל בין ניצחון לתבוסה. מי הביא הביתה תעודה מרשימה יותר, מי מקובל ומי לא, מי ספורטאי מצטיין ומי פחות, מי נדפק עם תפקיד הנר השביעי במסיבת חנוכה בבית הספר ומי נבחר להיות השמש. אכן, לא קל להיות הורה.

אם כי, ייתכן שזה קל יותר מאשר להיות ילד. מתברר כי התחרות בין הילדים לגבי מידת ההצלחה של הוריהם חריפה בהרבה. המדד העיקרי לבחינת הצלחה או כישלון הוריי בימי כילד התמצתה במשפט הבא: אבא שלי חזק יותר. מקום המגורים לא היווה מרכיב משמעותי, הגיל נחשב לעניין זניח ומשלח היד היה אניגמה שאף דרדק לא הוטרד ממנה. אם אבא שלך נראה שרירי, אם עבודתו חייבה הרמת דברים כבדים במיוחד ואם היה ברור לך, לו ולאחרים כי יתייצב לימינך מול הבריון השכבתי, שיחקת אותה.

אבא שלי היה פועל בניין שרירי במיוחד. אחר כך עסק באספקת בלוני חמצן כבדי משקל לחולים שהתקשו לנשום בכוחות עצמם. הייתי יכול לשווק אותו כאיש צוות רפואי, אבל בשכונה שלנו זה לא היה עושה רושם על אף אחד. לכל היותר הוא ואני היינו מוגדרים כחנונים. הלכתי על ההגדרה "סבל", שהכילה בתוכה את מוטיב הכוח הפיסי החשוב כל כך. והוא אפילו מצליח להרים שני בלוני חמצן יחד, השתחצנתי בפני כל מי שהעז לפקפק בו. חוץ מזה, נסים ברזל הוכיח את עצמו בפעמים שנדרש לכך, והתייצב זועם מול דלתו של שכן שהפריע לנו לשחק כדורגל בשכונה והחרים את הכדור, או מול נער מתבגר שאיים על אחד מילדיו הצעירים. עבורי, ברגעים האלה נעלמו כל הספקות ולא היה מקום לאף שאלה אחרת.

עם עמרי זה קצת קשה יותר. פער 30 השנים ביני לבינו מסביר לא רע את השינוי בפרמטרים לאבא מוצלח. הקפדתי להיות שרירי לא פחות מאבא שלי, מעולם לא איכזבתי את עמרי ביכולת שלי להניף דברים, העיסוק שלי בכדורגל לא מתמצה בהקשבה ל"שירים ושערים" כפי שעשו אבי וסבי, וכשנדרשתי לגלם את דמות הבריון השכונתי עבור בני עשיתי זאת.

בכיתה א' חגגו עמרי ובני כיתתו את ל"ג בעומר, אלא שאחד השכנים חשב שזה מוגזם ואיים לכבות את המדורה הקטנה והמידתית, ולשים סוף להיסטוריה ארוכת שנים. בעוד ההורים האחרים קיבלו את רוע הגזרה, על אף שפעלו על פי כל הנהלים וקיבלו אישור מהעירייה להבערת אש, התעקשתי למנוע את כיבוי האורות המוקדם. וכך היה. דקות אחרי שההמולה שככה, ניגשו אלי כמה הורים והחמיאו על האסרטיביות הברורה. אחת האמהות אף קראה לי גיבור. ממש לא. סתם הבן של נסים ברזל ואבא של עמרי.

יכול להיות שזה המפלט שלי. אם מביאים בחשבון פרמטרים אחרים שנחשבים יותר כיום, הדימוי שלי בעיני בני עלול להיות במצב פחות מחמיא. אין לנו ג'יפ, אנחנו לא טרודים כרגע בבניית הבית הפרטי בשכונה, לא צברנו זיכרונות מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל כי פשוט לא היתה כזאת, והגברת שעוזרת לנו מדי פעם היא סתם חברה ולא אופר. אל תמהרו לשפוט ולקבוע כי אני מוטרד לחינם. אני מקשיב לשאלות שעמרי מפנה אלי והן לא קשורות למידת הנאמנות שלי כלפיו בעת צרה, הן לא תוהות אם בגיל 41 אני עדיין מספיק חזק כדי להגן עליו. למעשה, הן אחת: אבא, כמה אתה מרוויח?

בבתים האחרים, המוצלחים והמצליחים יותר, ייתכן שיש להורים סיבה לשתף את היורשים בתלוש השכר. מדי פעם, כשיוצא לי להקשיב לשיחות של עמרי עם חבריו, אני נחשף למספרים מפחידים. ניסיתי לייחס זאת לנטייה הידועה של ילדים להיות גוזמאים, אבל אז שיקללתי מרכיבים ברורים וגלויים והגעתי למסקנה שהחברים של עמרי לא סתם זורקים מספרים. הם ממש באזור. והאבא שלהם, אין טעם להתכחש לזה עוד, הרבה יותר טוב.

אני משער שהחרדות הפיננסיות של עמרי מתודלקות על ידי טקסטים שהוא שומע מאמו. גם היא, כמוהו, מאוכזבת ממני. מאחר שהפנטזיות של שניהם דומות כל כך, גם האכזבה שאני מסב להם מאחדת אותם. הם רוצים יותר, הרבה יותר, ואחרי שחשבו על כל האפשרויות שעומדות בפניהם כדי להגשים את החלום, הגיעו למסקנה שאני הפתרון הטוב בנמצא. והרע בנמצא. מאחר שאין להם כל כוונה להרחיב את היקף עיסוקם, נבחרה אפשרות נוחה בהרבה: נגרום לאבא ולבעל להרגיש רע עם עצמו, כדי שישנס מותניים, יוותר על שינה ממוצעת של ארבע שעות וחצי ביממה וימצא מקור הכנסה נוסף. נכון, זה עלול לגבות ממנו מחיר פיסי קשה, אבל מי מעוניין בכלל בגבר חסון ואיתן. שיהיה רכיכה, העיקר שיביא כסף.

אני מסרב להצעות המפתות האלה. לפחות כשהן מגיעות מעמרי. השבוע, למשל, הוא שוב שאל אותי בנונשלנטיות, מבלי לעשות שימוש אפילו במלים כמו "אגב" או "אפרופו", "אבא, כמה אתה מרוויח?". "תראה, עמרי", אמרתי לו, "אין לי שום כוונה לחלוק אתך את המידע הזה, שלצערי דלף כבר לאמא. כמה אני מרוויח זה עניין שלי בלבד, והשאלה הזאת אינה במקום. אני מוכן לענות על כל שאלה אחרת שלך, אבל לא על זאת. אז תפסיק לנסות". הוא הבין, נדמה לי. עובדה, חלפו כבר חמישה ימים, נסענו יותר מפעם אחת במכונית עם חברים שלו שהרהיבו והרהיבו, והוא נצר את לשונו.

בשבת נסענו לבקר את נסים וזהבה ברזל ולחגוג לי יום הולדת 41. נסיעה קצרה, משהו כמו 10 דקות לכל היותר. רמזור אחד לפני הבית של סבתא שלו, עמרי שאל "אבא, מה זה לגמור?". "למה אתה מתכוון?", שאלתי, אף על פי שהיה ברור לי למה הפרוורט הזה מתכוון. "ראיתי תוכנית בטלוויזיה, ואחת הנשים שם אמרה לחברה שלה, שהיא עשתה מסז' וזה היה יותר טוב מלגמור". עמרי, אולי שכחתי לציין, התמכר לאחרונה, בעקבות אמו, לצפייה בסדרה "עקרות בית נואשות". המונולוג הגאוני שהתפוצץ לי עכשיו בפנים הגיע משם. ועוד כשאחותו נכנסת לרמת האזנה של חיילת מודיעין ברמת הגולן.

הייתי חייב לאלתר, וזה מה שיצא לי: "תראה חמוד, האבות של החברים שלך גומרים את החודש, אבא שלך לא. זה מושג בכלכלה, לא יותר, ומי שגומר את החודש יכול להרשות לעצמו מסז'. עכשיו תניח לי, אני גמור".