הג'וב הוא הכל

במצב הטבעי בן המין האנושי הוא בודד, עני, רשע, אלים וחייו קצרים. כך כתב בשנת 1651 הפילוסוף הפוליטי תומס הובס. 300 שנה לאחר מכן, ב־1958, כתב הכלכלן ג’ון קנת גלבריית כי “הניסיון עם איכות החיים הוא קצר. כמעט כולם, לכל אורך ההיסטוריה, היו עניים מאוד”.

עניים היו בני האדם בעבר, אבל לא היתה להם בעיה של עבודה. החקלאים יצאו כל יום לעבוד את האדמה. מי שהתפרנס מציד יצא כל בוקר לג’ונגל ללכוד את ארוחת הערב. מי שלא הצליח לגדל או לצוד - מת. ואז, במאה ה־19, שברה המהפכה התעשייתית את החוקים. בתוך 50 שנה הוכפלה רמת החיים של תושבי המערב, הוכפל השכר, והחל להתקבע המודל של הקפיטליזם הקלאסי.

יחד עם העלייה ברמת החיים הגיעו מחלות חדשות. הראשונה: לא לכולם היתה עבודה. הכלכלה הזאת, התברר, יוצרת אבטלה של כמה אחוזים - אפילו 5% כנתון אופטימלי - גם בתקופות של צמיחה ושגשוג. המחלה השנייה: המודל הקפיטליסטי שנוצר הביא עמו מחזורים של גאות ושפל. בתקופות משבר התרחשו קריסה של מחירי נכסים, פשיטות רגל, מחנק אשראי, ירידה בביקושים ועליות חדות במספר המובטלים. גם מי שהיתה לו עבודה, קיבל ברוב התקופות בהיסטוריה שכר ותנאים מחפירים. רבים מהכלכלנים, בהם כמובן קארל מרקס, קבעו שהמודל הקפיטליסטי, מעצם מהותו, מוריד את שכר העובדים לרמה הנמוכה ביותר שניתן, ולכן דינו להתפקע ולאכול את עצמו מבפנים. בדיעבד אנחנו יודעים שהם טעו: שכר העובדים עלה בהתמדה, גם אם נפתחו במקביל פערים גדולים בין מעמדות הפועלים לבין בעלי ההון.

למרות כל הפגמים שהתגלו בה, שרדה לאורך השנים האמונה שיש לתת לכלכלה הקפיטליסטית לפעול באופן חופשי, כך שמחירי השוק יקבעו את מספר מקומות העבודה, השכר והחלוקה של העושר בין כולם. לא אחת, הכלכלות של “תנו לשוק לעבוד” הביאו את עצמן למשברים ובכל פעם שזה קרה, החל מהמשבר של 1929 ועד המשבר של 2008, הסיבה היתה חוסר ההתאמה בין הרצון להרוויח וההיגיון העסקי של כל יחידה בודדת, לבין התועלת של הציבור כולו. הפתרון היחיד שהומצא בניסיון לצמצם את הנזק מהמשברים הבלתי פוסקים הוא מעורבות ממשלתית עמוקה.  

נכון, במודל הסוציאליסטי של המחצית הראשונה של המאה שעברה, הציגו מדינות כמו רוסיה חזות של 0% אבטלה. אלא שזה היה בלוף: עובדי המפעלים אמנם יצאו כל יום לעבודה, אבל לתוצרת של האיכרים - אז רוב תושבי האימפריה הרוסית - נקבעו מחירים נמוכים מדי. התוצאה: האיכרים חיו על סף רעב, ולעתים מתחתיו, כדי שהמכונות במפעלים יוכלו לפעול. הניסוי הקומוניסטי כשל ונעלם, והמודל שאומץ על ידי רוב מדינות מערב מבוסס על כלכלה קפיטליסטית, שוק חופשי ובעלות פרטית שבה אין עבודה מובטחת, יחד עם רמה כזו או אחרת של שירותי רווחה.

בסופו של דבר, בכלכלה ובחיים האישיים – ה”ג’וב” הוא חזות הכל. אפשר לראות את זה בכל מקום: מה שקובע בימים אלה את גורלם של ממשלות ומנהיגים הוא עד כמה הם מצליחים לייצר מקומות עבודה. אם, כפי שצופים רבים, תגדל האבטלה בישראל בשנים הקרובות בקרב אקדמאים ואנשי היי טק, אין ספק שהתופעה תיצור מחאה חריפה מזו שראינו אי פעם, כזו שעלולה להתגלגל לאלימות. אם מישהו רוצה “לשחד” מישהו אחר כדי שיעשה את רצונו, הוא תמיד יציע לו ג’וב. כך בדיוק שכנעו הטייקונים ובעלי ההון בישראל ובעולם את השלטון ואת הרגולטורים להתאים את חוקי המשחק עבורם. יש טייקונים הנוהגים לפנות לבן שיחם, לא משנה מתי, ולשאול: “מתי אתה בא לעבוד אצלי?” כולם יודעים שזו הצגה, ולא הצעת עבודה אמיתית, אבל הספק מחלחל והטייקון מקבל יחס טוב מאחרים.

כל אחד יכול לשאול את עצמו: האם, בעולם של כלכלה אישית, יש משהו יותר חשוב מ”ג’וב”. חברי מרכז הליכוד לא התחסדו כאשר נשאלו בלעג על ידי חברת הכנסת לימור לבנת, ב־2002, “האם נבחרנו כדי לחלק ג’ובים?” התשובה שלהם, ובצעקות רמות, היתה “כן!” אבל אם הג’וב הוא חזות הכל, ברור שאי אפשר להשאיר אותו בידי כוחות השוק או בידי שלטון של טייקונים.

כאשר פרופ’ מנואל טרכטנברג ישב להגדיר מהו “צדק חברתי”, כמעט הכל התמקד בג’וב. הנה מה שהוא כתב: 1. (בעבודה) “צדק חברתי הוא הלימה בין תרומה ומאמץ לבין התגמול; 2. (בעבודה) “צדק חברתי הוא שוויון הזדמנויות, כללי תחרות הוגנים וביטחון בסיסי; 3. (ואם אין עבודה) “צדק חברתי פירושו שאם הגורל מכה בפרט, החברה תסייע בקיומו הבסיסי”.

לאחר 150 שנים של תיאוריה וניסיון כלכלי־חברתי, ועם כוכב צפון ברור וחד באדיבות טרכטנברג, הגיעה זמנה של הממשלה לבצע את הדברים.

הטור מתפרסם בגיליון נובמבר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250