גרופון עדיין לא הוכיחה את עצמה

בחודשים האחרונים התמעטו אמנם הדיווחים מבנק לפיתוח התעשיה, אך תפוח האדמה הזה עדיין לוהט וגורם נזק למשק, גם אם אין לכך עדיין ביטוי בחשבונאות הלאומית. לא לחינם דרש מהבנק נגיד בנק ישראל, דוד קליין, למכור את תיק הנכסים וההתחייבויות שלו עד סוף 2002. הוא כנראה הבין שלמנהלי הבנק יש אינטרס להשאיר אותו בחיים, גם אם הוא מדמם ומפרפר. כל עוד הוא מסוגל לשלם משכורות, אפשר להניח שהוא ימשיך להתקיים במתכונת כזו או אחרת.

משרד האוצר מחזיק בבנק פיקדונות בסכום של 8.1 מיליארד שקל. הונו העצמי של הבנק הסתכם בסוף הרבעון השלישי ב-795 מיליון שקל, קרוב למחצית מתוכם של המדינה. גם החלק האחר הוא ציבורי, משום שהשליטה בבנק לפיתוח התעשיה היא של הממשלה. לכן, כל שקל שהבנק מפסיד - וב-2002 הוא הפסיד כ-400 מיליון שקל - הוא הפסד נקי לציבור הישראלי, כבעל מניות וכמפקיד בבנק.

למנהלי הבנק, היו"ר רענן כהן והמנכ"ל אורי גלילי, יש אולי כוונות אמיתיות למכור את תיק הנכסים וההתחייבויות שלו, אך הם לא מצליחים לעשות זאת. הבנקים הגדולים - חבולים בעצמם מהרפתקאותיהם בתחום האשראי העסקי - לא מעוניינים לקנות חתול בשק, ולכן הם מגלים התעניינות אפסית ברכישת התיק כולו והתעניינות חלקית ברכישת נתחים שנראים להם בעלי פוטנציאל. לכן נקלעה מכירת התיק למבוי סתום ומתעורר החשש שבנק לפיתוח התעשיה ילך בדרכו של בנק החקלאות שקרס לפני יותר מעשור, אך עדיין מתקיים כישות משפטית שמטפלת בגביית חובות.

במקרה של בנק לפיתוח התעשיה יש כנראה עוד מה להציל. זה יקרה אם הלווים יבינו שקריסת הבנק לא פוטרת אותם מתשלום חובם (כנראה שהבנקים הגדולים יעשו את העבודה בצורה יעילה יותר); אם בנק ישראל יבין שהטלת שיעור ריבית כה גבוה על האשראי שנוטל בנק לפיתוח התעשיה מחשבונו בבנק המרכזי תקוזז מהקופה הציבורית, ואם מנהלי הבנק יבינו שלא יוכלו לחלוב את הפרה המדממת הזו לאורך זמן. אבל בעיקר - אם משרד האוצר יבין שכל התמהמהות במכירת תיקי הבנק עולה לו ולמשק מיליוני שקלים בחודש.