רשת חברתית פתוחה ומלאת תקווה

עומדת ביציאה למרפסת. שעת בוקר, הרחוב שקט, וגשם מתחיל לרדת. השותף מתעצבן. לא מתאים לו חורף עכשיו, גחמת שמיים טורדנית, ועוד בדיוק בימים שאנחנו אמורים - שוב - לעבור דירה. אם הכל היה כרגיל, הייתי חוזרת היום לאוניברסיטה. מתעוררת בבוקר ורוכבת 45 דקות מדרום העיר לצפון, דרך הים, גם בגשם. הייתי לומדת ותוך מקווה שאקבל העלאה בעבודה ואסגור את החוב. פותחת את הפייסבוק ומתלוננת על עוולה נוספת שגיליתי, על חוק חדש שחוקק, ובעיקר - בעיקר על זה שאנחנו לא זזים. כי יותר משהציק לי שהממשלה מנותקת מאיתנו - זעמתי על שאנחנו מנותקים אחד מהשני. מיואשים ומלאים תלונות, ודווקא במדינה בה ההמנון נקרא “התקווה”, מעדיפים להגות אותו במלעיל ולשכוח עם ההגיה הנכונה גם את המשמעות.

אנחנו מדינה בבצורת נצחית ששונאת את החורף, חוששת מהגשם וממהרת לשכוח. את הדברים הטובים אנחנו שוכחים יחד עם הרעים, את היאוש אנחנו שוכחים מהר - כפי שעשינו בתחילת הקיץ - ובאותה מהירות גם שוכחים את התקווה. שלא כמו השותף שלי לדירה, ראש הממשלה בוודאי שמח על החורף, ולא כי האדמה יבשה. החורף ישיב את התרדמת, ודובים-דובים נתכנס למערותינו כדי לשכוח. שם, בסלון שמול הטלויזיה, ניזכר באיומי הטרור ובנפלאות הריאליטי והארצות עם האפשרויות-הבלתי-מוגבלות, ויהיה לנו כל כך קר שנשכח שאי פעם היה פה חם. נשכח, יותר מכל, שלכמה רגעים השנה היתה לנו תקווה.

לפני כמה עצרות הסיסמה שלנו היתה “הם מבינים רק מספרים”. אבל אז יצאנו חצי מיליון בני אדם לרחובות ובבוקר גילינו שהם לא הבינו. שלא כמו ביום הראשון בו הנחנו את האוהל ברוטשילד, היום אנחנו כבר לא סך האנשים שבנו אוהלים, סך האנשים שצעדו, סך האמנים שהופיעו בעצרות, סך הדציבלים באוויר.

היום, נרצה או לא, אנחנו תנועה. מעולם לא שאפנו להתמסד, אך התנועה הזו התלקחה מבלי שנשים לב, תחת רגלינו. בשקט בשקט, היא אספה את כל הקולות שהשמענו, את קריאות ההמון, את עצות המומחים, את שיירי האוהלים מהרחובות, את המוני הפעילים והרעיונות שצצו כמו פטריות לפני הגשם כל הקיץ. את כל אלה היא לקחה והקימה רשת ענפה ורחבה, והרשת היתה פתוחה - כמו פייסבוק, רק בלי טייקון אחד שמאגר את כל המידע ומוכר אותו לחברות מרקטינג.

הרשת החברתית שלנו נוצרה כמו שרק בני אדם מלאי תקווה יודעים. בשיחה, באספות עם, בהחלפת טלפונים חטופה בקרן רחוב. תוך דקות היא יצרה רשימות תפוצה ואתרי אינטרנט, הפיצה יוזמות חדשות, גייסה אוהדים נוספים ובנתה לה עולם. בהתאם לשפה החדשה שיצרנו הקיץ - שפה של זהות משותפת, שפה שמרחיקה מילים מגוייסות כמו שמאל” ו”ימין” ומאמצת מושגים נקיים כמו “אנחנו” ו”צדק”, תנועה כזו לא יכולה להיות עמותה או ארגון מסורתי. היא לא יכולה להיות תנועה מפלגתית, וגם לא תנועת נוער. היא חייבת להיות משהו חדש. משהו שיהפוך אותה ללא בת התנגדות. כמו שלוליות בחורף, לא ידעו מהיכן תגיח שוב, או איך ניתן להעלים אותה. כמו מים.

מה שהופך תנועה לתנועה, היא היכולת שלה לנוע. להתקדם ממציאות אחת למציאות אחרת, מעולם ישן לעולם חדש. התנועה שלנו לא בונה עתיד חדש תוך שימוש במכונות העבר: היא לא מזויינת, לא הירארכית, לא אלימה. היא מבקשת מאיתנו לחשוב, אך לא אומרת לנו מה לחשוב. היא דורשת מאיתנו לקום, אך לא תמיד מסמנת את השביל הנכון לצעוד בו. רק מבקשת שתתעוררו, שתנועו, אזרחי ישראל, נועו ותראו לאן אנחנו יכולים להגיע.

החברה החדשה שלנו היא תנועה חדה מעבר כואב של הפרדה, קיפוח וניתוק בין מדינה לאזרחיה - אל עתיד של שיתוף אזרחי, של ביטחון אישי, של זכויות יסוד. זכות לבית, זכות לחינוך, זכות לבריאות ולהעסקה הוגנת. היא תנועה שמאפשרת לכל אחד מפעיליה להוביל, לסחוף, להעיר ולהאיר את עצמו.

היא תנועה שמבוססת על הקשרים בין כלל משתתפיה ולא על המסגרת שלהם וכזו שגדלה ומתרחבת ללא הרף - עד שרוחה חודרת לא רק את הרחובות והסמטאות, אלא גם את מסדרונות הכנסת, דלתות הממשלה, חומות השלטון. זו תנועה שתמשיך תמיד לנוע, תמשיך לדאוג שהמדינה הזו היא אכן המדינה שלנו, שהחברה הזו היא אכן החברה שלנו. זו תנועה שמקבלת את כולם, ולא אומרת לאף אחד שהוא אינו שייך. זו התנועה שלנו, וכל אחד, כל אחת, חייב להפוך אותה להיות גם שלו.
ֿ