חייבים לחזור לרחובות

בימים האחרונים נשמעים קולות על כך שבימים אלו צריך לחשוב פעמיים, אולי אפילו לא לצאת לרחובות, כדי לתת לממשלה ליישם את דו"ח טרכטנברג ואת דו"ח הריכוזיות. זו טעות שמעידה קודם כל על חוסר הבנה של המחאה ומקורותיה. כי האמת היא שהמחאה היא לא על דרישה כזו או אחרת. המחאה היא על שינוי התודעה.

אנחנו רק בראשיתו של תהליך שבו הציבור הרחב מבהיר לבעלי ההון, מנהיגי הקהילה העסקית ופוליטיקאים שיש דברים, ברמה הציבורית-מוסרית, שפשוט לא עושים. Not done. מלבד זהבית כהן, יו"ר תנובה לשעבר שהייתה אחראית להעלאת מחיר הקוטג' תוך ניצול לרעה של כוחה המונופוליסטי של החברה, יש עוד עשרות בכירים במשק הישראלי שנקטו בצעדים פוגעניים כלפי הציבור ולא נענשו.

הבנקאים, לדוגמה, שגבו וממשיכים לגבות מהציבור עמלות שערורייתיות ונהנים ממשכורות עתק. בכירי החברות הסלולריות, שבשנים האחרונות חלבו מלקחותיהם כסף בטריקים ושטיקים שונים והשמינו על גבם של הלקוחות, חגיגה שתסתיים בקרוב בזכות פועלו של פוליטיקאי שבעניין זה באמת משרת את הציבור שר התקשורת, משה כחלון.

יש שיגידו שהרפורמות שמונחות בפני הממשלה, ישנו את מצב הדברים הזה, אבל ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שהם טועים. רפורמת בכר, שפגעה בבנקים לטובת הציבור, יצרה פתח אחר לשוד הציבור בחסות החוק- דמי הניהול הגבוהים שגובים בתי ההשקעות.

גם אחרי יישום הרפורמות המונחות כעת בפני הממשלה יהיה מי שיימצא את הפתח להרוויח בצורה אחרת, לא אתית, על חשבון הציבור. כי זו החברה שאנו חיים כיום, חברה שדומה יותר לג'ונגל שבו החזקים מנסים לטרוף היכן שהם רק יכולים, מבלי לשקול שיקולי מוסר.

בג'ונגל הקפיטליסטי הזה, האזרח הקטן הוא החוליה החלשה ביותר. כדי לא להרגיש מוכה, הוא צריך לעבוד יום-יום כדי להילחם מול אלו שמנסים לעשוק אותו – לכתת רגליו לבנק כדי להתווכח עם הפקיד בנוגע לעמלות, להתקשר לחברת הפנסיה ולהשקיע שעות בלנסות להבין האם הם באמת מציעים לו הצעה טובה למוצר החשוב ביותר בחייו, ואלו רק שתי דוגמאות.

עד מחאת הקוטג', רוב האזרחים העדיפו להיות בת-יענה, לא לדעת עד כמה דופקים אותם, אולי מתוך ההבנה שזו מלחמה שאף פעם אי-אפשר לנצח בה. במובן מסוים, הם צדקו. לבד, אי אפשר לנצח. אבל שימור תודעת הלבד היא בדיוק האינטרס של בעלי ההון, הבנקאים בכירים בבתי ההשקעות וברשתות השיווק וחיות הטרף האחרות בג'ונגל.

תארו לכם, לדוגמא, שכל בעלי חשבונות הבנקים בישראל מרימים טלפון לפקיד הבנק שלהם, באותו יום, באותה שעה, באותו דקה ? שלא לדבר על היום שבו הציבור כולו יאיים במשיכת הכסף מהבנקים. לכן, הדבר החשוב ביותר שצמח מהמחאה הזו היא התגלית שאנחנו לא לבד.

בלי קשר לחקיקה כזו או אחרת, דפוסי התנהגות מהותיים ביותר בצמרת העסקית עשויים להשתנות, אם הציבור ימשיך להראות את כוחו. בהמשך הדרך, צריך יהיה לדבר על החברה שבה אנחנו חיים: האם כל חיינו מוכרחים להיות סביב עבודה וצריכה? האם מרוץ העכברים האינסופי הזה, שבו אנחנו עובדים הרבה יותר שעות ביום ועסוקים כל היום בצבירת תארים ומעמד עושה אותנו מאושרים ? האם התחרות שלנו, כעובדים, אחד בשני - על ענייני שכר וקידום, היא באמת האינטרס שלנו או של מישהו אחר?

אלו רק מקצת השאלות שחייבות להמשיך ולהישאל, אם אנחנו רוצים לייצור כאן תשתית תרבותית לחיים אחרים. כדי לעשות זאת חייבים לחזור לרחובות כבר במוצאי השבת הקרובה.