המבצר של אשתי

שמונה דלתות במצטבר יש לנו בבית, אבל רק לשתיים מהן יש מפתח. לדלת הכניסה, כמובן, ולדלת חדר ההורים. שאר הדלתות, בין אם הן של השירותים, המחסן או חדרי השינה של הילדים, ניתנות לפתיחה בכל שלב. כך שאם עמרי ועלמה כועסים, למשל, וסוגרים מאחוריהם את הדלת, אנחנו עדיין יכולים לפתוח אותה ולהתחיל עמם בהידברות. אם עינת, לעומת זאת, כועסת, המצב מסתבך.

זאת היתה שבת שגרתית. שוב הקצתי מוקדם בגלל הילדים, שהיו על סף פיצוץ כבר ב-7:00. עלמה, מתברר, ביקשה מעמרי להכין לה קערת קורנפלקס עם חלב, אלא שהוא היה עסוק מדי עם האייפד. עינת, שדברים מהסוג הזה רק גורמים לה להעמיק את שנתה, הצליחה בנונשלנטיות להחליף צד, לחנוט את עצמה עם כרית עבה ולהמשיך לחלום הבא. כדי למנוע החרפה נוספת ויתרתי על התגפפות הבוקר עם זוגתי החושנית, סידרתי לעלמה ארוחה קלילה והצעתי לילדים לצאת לרכיבת בוקר. קפצו על המציאה.

בסביבות 10:30 חזרנו עייפים אך מרוצים, והצמד הצהיר כי הוא מעוניין להמשיך לארוחת בוקר אצל סבתא זהבה. ניסיתי לפתות אותם בטיול משפחתי, אולי צפייה בסרט בסינמה סיטי, אבל הם מיאנו. "אולי את רוצה ללכת אתנו לסרט?", שאלתי את עינת, "או לעשות משהו אחר?". אבל זה היה מאוחר מדי. מתברר שהכרית על הראש היתה כדי למנוע מעצמה להתפוצץ, והיא לא המשיכה לחלום הבא אלא התעוררה לסיוט הנוכחי. לפי הפרשנות שלה, נמלטתי עם הילדים מהבית והשארתי אותה לבד מאחור, מאחר שתיכננתי מבעוד מועד לברוח להורים. כל מה שאני עושה כעת, אליבא דעינת, אינו אלא ניסיון נואל לצאת ידי חובה. ובכלל, הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות עכשיו זה להרוג אותי. תלך לאמא שלך, היא סיננה, אני אסתדר. הלכתי.

טעות או החלטה מוצדקת, זה כבר באמת לא משנה. ידעתי שצפויה לי שבת שחורה, וכשחזרתי מההורים התחוור שהיא שחורה במיוחד. עינת התפוצצה. אתה לא איש משפחה, אני לא חשובה לך, זרקתם אותי כמו כלב, הבית הזה מטורף ועוד ועוד האשמות. פה ושם השחלתי טענה או שתיים, הגיונית למדי אגב, אבל היה ברור שזה רק מעצים את הבערה. אז שתקתי. התיישבתי בסלון, במרחב הציבורי הגדול והפתוח ביותר בבית, והחלטתי לנסות לרכך אותה מאוחר יותר.

ב-21:00 טיפסתי לחדר השינה כדי להצטייד בלבנים חדשים לקראת המקלחת וטקס החנופה. מעבר לדלת שמעתי את הטלוויזיה בפול ווליום. דפקתי בעדינות. הוספתי קריאת "עינתי". דפקתי חזק יותר. הורדתי את הידית, התחלתי לדחוף את הדלת ואז הבנתי. הלילה אין כניסה לגברים. זה קורה אחת לשנתיים לערך, כשעינת מואסת בי עד שאינה יכולה לסבול את המחשבה שאשכב לצדה. זה הרי חדר השינה שלה. שלכן. יעידו על כך הלילות שביליתי ב-12 השנים האחרונות בסלון והסרטים שבהם צפיתי בזמן זה, שהציגו רק גברים שישנים בסלון לאחר שזוגתם הגלתה אותם בעקבות התנהגות לא נאותה בעיניה.

אנחנו לא יותר מאורחים בעיניכן, ודאי בחדר השינה, וברגעי משבר מוטל עלינו העונש האולטימטיבי: הגליה. מעניין מתי והיכן נולד הרפלקס הזה ואם הוא קורה בכל בית. האם, לצורך ההתפלספות, גם זוגתו של הניאנדרטל סיימה מריבה קולנית בקביעה: הלילה אתה ישן מחוץ למערה, ובדרך הורידה לו נבוט על הראש? בבית שבו גדלתי, העירקית היתה זאת שבחרה לנדוד לסלון אחרי מריבה, ובעיניי זה שידר עוצמה נשית. לילה אחד לבד בחדר השינה הספיק כדי שאבא שלי ייצא מגדרו למחרת בניסיונות לפייס אותה.

מספר האפשרויות מול הטרנספר מצומצם למדי. אני יכול לשבור את הדלת ולהתעקש על הזכויות הבסיסיות שלי, אבל ברור מי יצטרך לתקן אותה מאוחר יותר וכמה זה יעלה לו. אפשר לקבל את רוע הגזרה, להיזכר בערגה בשירות הצבאי ולשכנע את עצמך שלילה בסלון אינו דבר נורא, גם אם בבוקר הגב שלך יבהיר שזאת היתה שטות נוראית. ויש עוד אופציה: לכתוב על זה טור. הנה, בוגר שכמותי, בחרתי בה. מי צעק לוזר?!

לא כל כך מפתיע שעינת בחרה בדרך הזאת. בזמן האחרון, שמתי לב, היא מבקשת להכניס לחיינו יותר ויותר מאפיינים שמקורם במרקע הגדול או בפלאזמה בסלון. קודם שזרקה אותי לספת האורחים, ביקשה ממני באחרונה להתחיל לנשק אותה בצאתה לעבודה. "אם כבר 'דאלאס'", אמרתי לה, "אז אנא קבלי אותי עם חזרתי מהעבודה עם כוס קוניאק והקפידי ללבוש כתונת מפתה". בדיעבד, ייתכן שגם ההערה המתחכמת הזאת הובילה לשליחתי אל הלא נודע.

כשעמרי חזר מפעילות בצופים, בסביבות 21:30, הוא הבין מיד שנקלע לאזור קרב. אמא לא רצה לקראתו ושאלה איך היה, אבא ישב בסלון, בוהה במרקע ומנסה לאכול בחוסר חשק מופגן פיתה עבשה. עמרי התארגן לשנת הלילה, ולאחר רבע שעה חזר לסלון עם סדרת שאלות. "אבא, הרגזת אותה? מה עשית או לא עשית הפעם? כמה ימים נראה לך שתבלה כאן?". "לאמא שלך נשרף הפיוז", אמרתי לו, "אבל זה בטח יעבור לה מחר בבוקר. יהיה בסדר, וחוץ מזה, יש כאן אוויר מצוין". הוא החל לעשות את דרכו חזרה לחדר, אבל אז הסתובב ושאל: "אבא, בא לך לישון אצלי?"

האמת, הצעה מפתה במיוחד. קפצתי על המציאה, פתחנו את המיטה שלו והחלטנו לסדר לעצמנו גיבושון של אב ובן. דיברנו קצת על בנים ועל בנות, ניתחנו את מצבו בקבוצת הכדורגל, הוא ניסה לסחוט הבטחה שאקנה לו מתנה כזאת או אחרת, אבל הבהרתי מיד שאיני נואש עד כדי כך, וכעבור חצי שעה התחלנו לזפזפ. לשמחתנו, יצא ערב משובח על מסך הטלוויזיה שלו. גמר "מאסטר שף" בערוץ 2, ברצלונה נגד אתלטיקו מדריד בערוץ הספורט וסרט האימה "פירנאה" באחד מערוצי הסרטים. ערב על טהרת הבישול והאכילה. אבי, אליהב ועמנואל מבשלים, אם כי פחות טוב ממסי ומצ'אבי, והפיראנות אוכלות בני אדם. בחדר של הבן שלי, הרגשתי קצת יותר טוב עם מנת המרורים שאשתי האכילה אותי.

ברביעי, ערב ראש השנה, עינת החליטה לסיים את הברוגז. בכל זאת עברו ארבעה ימים, בכל זאת ערב ראש השנה ובכל זאת היא הבינה שזה לא הגיע לי הפעם. אני מכיר אותה, וכבר בימים שקדמו לאותו רגע של חתימת הסכם שלום ניכר היה שלא צפויה דרמה גדולה מעבר לסנקציה החד פעמית שהושתה עלי. בשעת צהריים היא נכנסה לחדר השינה, הפתיעה אותי עם שי צנוע לחג (חתיכת סיפור), נימקה מדוע נפגעה ואז קמה ופנתה לעבר הדלת. לשמחתי הגדולה היא נעלה אותה במפתח. זה היה יופי של פיוס.