קללת היועצים המשפטיים

הביקורת על היועצים המשפטיים של המגזר הציבורי עוסקת לא פעם בנטייתם להעדיף את הסטטוס קוו על פני התחדשות, אי-עשייה על פני עשייה, פרוצדורה על פני מהות. ניתן להבין נטייה זו לאור העובדה שיועץ משפטי במגזר הציבורי - להבדיל מעמיתו במגזר הפרטי - מתוגמל על מתן "ברכת הדרך" לפעילות מינהלית. אם ברכתו מותקפת בבית המשפט וזה פוסק בניגוד לעמדתו, היועץ הוא זה שסופג את הביקורת. מכאן שהאינטרס האישי שלו הוא להיות "יותר צדיק מהאפיפיור" ולא לקחת סיכון.

זה כמה עשורים משמשים היועצים המשפטיים שומרי סף לפעולות המינהל הציבורי, וללא ברכתם כמעט אין אפשרות לפעול, ובוודאי לא לחדש. הצרה היא שבתקופה שבה החדשנות במגזר הציבורי חיונית, השמרנות של שומרי הסף מסוכנת.

הביקורת על היועצים המשפטיים אינה מסתכמת בטענות על שמרנותם, אלא נוגעת גם באיכות ההחלטותיהם ובמידת ההיגיון שבבסיסן. האמרה ההומוריסטית "לרוב בני האדם, וגם לחלק מעורכי הדין, יש קומון סנס" מדגימה ביקורת זו. אם יש אמת באמרה, הרי שהבעיה נעוצה בכוח הגדול הניתן ליועצים המשפטיים במגזר הציבורי.

אחת מהסוגיות שבהן דנה ועדת טרכטנברג, היא סוגיית הקריטריונים לזכאות לדיור בר השגה. בהקשר זה קבעה הוועדה כי "לב המחאה הציבורית הוא הציבור העובד, ששירת בצבא או בשירות אזרחי, ושלמרות עבודתו ותרומתו חש כי המדינה לא מסייעת לו בהשגת דיור". בהמשך קבעה הוועדה כי "ההעדפה צריכה להביא בחשבון את השירות הצבאי או האזרחי של המעוניינים בקבלת ההעדפה, וכן את שירות המילואים". קול המון כקול שדי. והנה, אף שהעניין ברור כל כך, בחר נציג היועץ המשפטי לממשלה לוועדה להסתייג מההמלצה, ואני בטוח שמסיבות כבדות משקל המעוגנות היטב בפסיקה.

עד כאן הכל כמצופה, שמרנות לעומת חדשנות. עם זאת, האופטימיות שלי נובעת מהתוצאה - "הוועדה רשמה בפניה את ההסתייגות של היועץ המשפטי לממשלה". רשמה, אך לא קיבלה. יישר כוחכם, חברי ועדת טרכטנברג, שהעדפתם את השכל הישר על פני עצות משפטיות שאינן מתיישבות עם ההיגיון. מי ייתן שבשנה הבאה יתקיים בנו הציווי שקבע הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, משה זמורה ז"ל: "אמת ויציב - אמת עדיף".

הכותב הוא עורך דין וסגן ראש עיריית הרצליה