הנקודה העיוורת של כנסת ישראל

>> לפני ימים אחדים קראתי את הטור של אורלי וילנאי, ולבי נחמץ בקרבי. הטור גולל את סיפורה של משפחה מצפון הארץ - אמא, אבא ושלושה ילדים. האם, שעבדה שנים בניקיון, סובלת מפגיעה בגבה המונעת ממנה להמשיך לעבוד. האב, בשנות החמישים לחייו, פוטר מעבודתו ומאז מתקשה להיקלט במקום עבודה חדש. המשפחה מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה בסך 2,990 שקל. בכאב קראתי על הבת הבכורה, תלמידה מבריקה ומצטיינת, שתפסיק לקבל כרטיסיות לנסיעה חינם באוטובוס, מאחר שהיא כבר בתיכון.

אפשר היה אחרת. אפשר שהסוף יהיה הוגן יותר, חברתי יותר, צודק יותר למשפחה זו. הנה תסריט אפשרי: בני הזוג היו מופנים לתוכנית "אורות לתעסוקה" (ויסקונסין) באזור מגוריהם. מרגע זה היו מטופלים במקום אחד ואצל גורם אחד. האם היתה מופנית לקבלת חוות דעת רפואית לצורך הכרה בנכותה ומקבלת זכאות לגמלת נכות. מדובר בהבדל עצום, הן בגובה התשלום הן באפשרויות השיקום. אבי המשפחה היה זוכה לליווי אישי של מנהל התיק בתהליך הכולל השתתפות בהכשרות שונות, אבחונים, ראיונות וכל הדרוש להשתלבותו המחודשת בשוק העבודה. בהתחשב ברצונו העז לשוב ולעבוד, אין ספק שהיה שב ומשתלב במעגל העבודה.

בכל אותה עת היו בני הזוג וילדיהם ממשיכים לקבל את הבטחת ההכנסה שממנה התקיימו. התוכנית היתה מממנת הסעות למקום העבודה, מעונות וצהרונים לילדים, סיוע בסלי מזון, רכישת אביזרים הנחוצים לעבודה - כל זה כחלק מהתוכנית האישית שנקבעה למשפחה.

מדוע אין זה כך? מדוע החליטה כנסת ישראל, במודע, להשליך בצד הדרך יותר מ-120 אלף אזרחיות ואזרחים, אנשים המתקיימים בקושי רב מקצבאות הבטחת הכנסה? כיצד קרה שהתוכנית החברתית החשובה ביותר בישראל זה כמה עשורים "הוצאה להורג" בכיכר העיר? כיצד תוכנית עם הצלחה מוכחת, שמשרד האוצר מוכן "לשפוך" עליה מאות מיליוני שקלים, שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המשנה לנגיד צבי אקשטיין ונשיא האקדמיה הלאומית למדעים מנחם יערי, כמו גם ארגון OECD, הגדירו כתוכנית החשובה ביותר למניעת אבטלה ולחיזוק אוכלוסיות חלשות בישראל - כיצד תוכנית כזאת התנדפה כעשן בשל שיקולים פופוליסטיים של מספר מצומצם של חברי כנסת?

התוכנית היתה לצנינים בעיני חברי כנסת "שנדהמו" מעצם הרעיון להפשיל שרוולים ולעזור לאוכלוסיית מקבלי הבטחת הכנסה. חלקם לא סבלו את הרעיון שמישהו קם ועושה מעשה, ובכך "גוזל" מהם את המסכנים, ואולי חלילה גואל אותם מחיי עוני. הצוות כץ-יחימוביץ, כדרכו, השתמש וזרק. 120 אלף אזרחים המתקיימים מקצבת הבטחת הכנסה אינם כוח פוליטי. הם אינם מתפקדים לשום מפלגה, אין להם ועד עובדים, הם לא מועסקים בתעשייה האווירית, הם לא מתגייסים ביום פקודה לא למחנה כץ ולא למחנה יחימוביץ. הם עסוקים במלחמת קיום יומיומית ושוחקת.

תוכנית "אורות לתעסוקה" היתה ניסיון חברתי נועז. בפעם הראשונה נקראו החלשים ביותר בחברה לקחת אחריות על חייהם ועל מעשיהם, במקביל לנטילת האחריות של הממשלה עצמה. למרבה האירוניה, דווקא אז כשלה הממשלה בניסיונה לרתום למהלך את כנסת ישראל.

התוכנית היתה הראשונה שהעזה להתמודד בגלוי עם תופעת "הקצבה השקרית". היא שללה, בצדק, את הקצבה מאלה שקיבלו אותה בדרכי מרמה. בה בעת הוקצו משאבים אדירים לשיקומם ולשילובם של אלה הזקוקים לה יותר מכולם. כל זאת בתקציבים נדיבים שלא נראו עד כה במקומותינו. אם יש ביטוי לצדק חברתי, הוא צריך להיות בהחלה מיידית של תוכנית כמו "אורות לתעסוקה" בפרישה ארצית.

הכותב הוא מנהל בחברת אג'נס ישראל, שהפעילה את תוכנית אורות לתעסוקה באזור חדרה ונתניה