המפתח לתחרות טמון ברגולציה

תחרות אינה תהליך טבעי. היא נוצרת עקב תהליך קבלת החלטות במישור הפוליטי והרגולטורי שמתבטא בהפרטה, הורדת חסמים והתחייבות עמוקה לשמור על הצרכנים. כפי שתחרות לא נוצרת דרך תהליך טבעי, כך היא לא מוגברת מטבע הדברים, ולכן יש להגן עליה.

איך הופכים את המשק הישראלי לתחרותי יותר? התשובה מורכבת משלוש מלים: רצון, יכולת וחזון. הפיכת משק לתחרותי או לתחרותי יותר היא עניין של רצון פוליטי. בנוסף לרצון, דרושה יכולת, במיוחד בקרב רגולטורים. יכולת זה לא רק עניין של השכלה אקדמית, ידע בתיאוריות או שימוש ביחצ"נים כדי לקבל כותרות, ובטח שלא היכולת לחטט על גופתן של חברות אחרי שנשפטו בבית המשפט של דעת הקהל. יכולת היא יישום ידע תוך סלילת הדרך בפני עסקים וצרכנים כך שיוכלו לפרוח, ובאותה עת לפעול מתי שצריך כדי למנוע ניצול כוח מונופוליסטי או קרטיליסטי שפוגע בצרכנים ובכלכלה בכלל. מדובר ביכולת להבין את עולם העסקים והקשיים הניצבים בפני חברות ולכן לא להכביד עליהן, ובד בבד לאתגר את החברות אינטלקטואלית, בייחוד אלה שמנסות להשליט מדיניות פחד של "העולם כולו נגדנו, אנחנו שוק קטן, ולכן יש לתת לנו - המונופולים והפירמידות - לעבוד בשקט בגלל שאנחנו יודעים איפה נמצאת טובת המדינה והאזרחים".

לא פחות חשובה היא היכולת לבנות מנגנון הרתעה רציני שיגרום לחברות ואנשי עסקים לחשוב פעמיים לפני שהם בוחרים באי-ציות לחוק או לכללי המשחק הנקבעים על ידי מקבלי ההחלטות, במיוחד רשות ההגבלים העסקיים. לבסוף קיים המרכיב שבלעדיו לא רק תחרות אלא אומה שלמה לא יכולה להתקיים: חזון. כדי לבנות חזון יש תמיד להסתכל לעתיד. זה דורש שמנהיגי העם יסבירו את השקפת עולמם. מתי היה לנו בשנים האחרונות נאום בר-אילן כלכלי שמסביר איזה סוג של מדינה היא ישראל - מדינה קפיטלסטית, סוציאליסטית או אחת שבין לבין?

כדי להפוך את המשק לתחרותי יותר יש להאמין במנגנון השוק, אבל ללוות אמונה זו ברגולציה אפקטיבית. זהו "שביל הזהב" שיכול להוביל למערכת שוק תקינה, שווקים תחרותיים, יזמות וחדשנות.

ואולם אין די ביצירת חזון. יש ליישמו לשם הגברת התחרות. הדבר דורש כמה צעדים, שניים מהם שווים אזכור מיוחד. הראשון, מאמץ מרוכז, בייחוד של רשות ההגבלים, לבנות תרבות של תחרות בקרב קהילת העסקים והצרכנים. בישראל יש פערים עצומים בתרבות (כולל הצרכנית) של האזרחים, ופערים נוראיים בפיתוח הכלכלי של אזורים שונים. בנוסף, בכמה ענפים התחרות במדינה היא מקומית ואזורית, ולא ארצית. לאור זאת, יש להתאים את כללי המשחק למציאות יוצאת דופן זו.

הצעד השני הוא פעולה בו-זמנית שיש בה תיאום מלא בין כל זרועות השלטון בתחומי הממשל התאגידי, מיסוי, עידוד יזמות, תמיכה בעסקים קטנים וגם תחום ההגבלים, כמובן, באמצעות אכיפה מוגברת. למרבה הצער, חסר לנו את ההערכה של פעולה מתואמת בקרב רשויות ציבוריות ומקבלי ההחלטות.

אחד המקרים שממחיש זאת היטב הוא העובדה שבמקום לאחד את רשות ההגבלים עם הרשות להגנה על הצרכן והסחר ההוגן, בחרו מקבלי ההחלטות במודל הפחות יעיל של הפרדה בין רשויות אלה. כתוצאה מכך אנחנו מחמיצים את ההזדמנות להשיג אפקטיביות באכיפת החוק בתחומים משלימים אלה, באמצעות אותו גוף ציבורי, מגבירים את העלויות המינהליות שמשלם האזרח הקטן, מעודדים - במקום למנוע - חפיפה בזבזנית וביורוקרטיה מיותרת, ומחמיצים את היכולת לקדם את רווחת הצרכן.

דוגמה אחרת היא העידוד המוצדק של הממונה על ההגבלים לצרכנים, להצביע ברגליים בהתמודדותם מול עסקים, ולעומת זאת דעת שר התמ"ת, שאסור להחרים עסקים. אם יש משהו אסור, זהו הבלבול של הצרכנים בגלל עמדות סותרות. הצרכנים הם אחד המנועים החשובים ביצירת התחרות, ולא רק הנהנים העיקריים ממנה. יש לתת להם למלא את תפקידם. מגיע להם יותר.

הכותב הוא מנהל המרכז הבינתחומי לדיני תחרות באוניברסיטת לונדון ומייסד המרכז לדיני תחרות והגבלים עסקיים בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל