וול סטריט הרסה, שתשלם

מאז אוקטובר 2000 נמצא המשק בתהליך האטה מתמשך, שבחלקו הגדול נבע מנסיבות חיצוניות כמו השפל הכלכלי בעולם, המשבר בהיי-טק, התרסקות הנאסד"ק, וכמובן האינתיפאדה.

אך גם בהינתן עובדות חיצוניות אלו, נשאלת השאלה מהו שיעור הצמיחה. האם גם בתנאים קשים אלה מאפשרת המדיניות הכלכלית מיצוי מלא לצמיחה, או שמא נסיבות חיצוניות כה קשות משמעותן ויתור על מדיניות כלכלית שתביא לצמיחה ולתעסוקה.

מהניתוח הכלכלי עולה כי למרות התנאים החיצוניים, ניתן היה לנקוט מדיניות כלכלית שתביא לצמיחה גבוהה יותר מזו שהיתה בפועל. הצמיחה המוחמצת ב-2001-2002 היא כ-4%-5%; לכך יש להוסיף כ-3% פוטנציאל מוחמץ ל-2003. מימוש פוטנציאל כזה של 7%-8% היה משפיע באופן מהותי על המציאות העסקית ועל התעסוקה. זאת, על אף שגם מימוש כזה הוא נמוך מהפוטנציאל הנקבע רק מצד היצע גורמי הייצור.

ב-2001-2002 נעשו משגים חמורים במדיניות המוניטרית והפיסקלית. משגים אלה הולידו חוסר אמון מצד הציבור, שדחף את אדריכלי המדיניות לנקוט באמצעים אשר החמירו את המצב. חוסר אמון בהתנהלות המדיניות הכלכלית שרר דווקא בעת שהמדיניות היתה חייבת להיות במיטבה, ולשקף מידה רבה של אחריות.

הטעות העיקרית במדיניות המוניטרית נעשתה כידוע לכל בסוף 2001. במשך 2001 התנהלה המדיניות המוניטרית בסבירות, אך בדצמבר 2001 הופחתה באופן חד ונמהר הריבית ב-2%, בניגוד להתנהלות הדברים עד אותו הרגע. הציבור בישראל הגיב בחוסר אמון, וגם גופים בינלאומיים הופתעו מכך.

חוסר האמון הביא לפיחות בשוק המט"ח, שהוביל לתוצאה הפוכה מזו שביקשו להשיג: עלייה חדה

מדיניות תקציבית אחרת היתה מעוררת אמון רב יותר, והיתה עשויה להביא לכך שגידול בגירעון התקציבי הנובע מירידה בגביית מסים, היה מתקבל ביתר הבנה, ולא גורם לעלייה גבוהה בריבית הגיוס של אג"ח

בריבית. כך מצאנו עצמנו בריבית בנק ישראל, שהגיעה ל-9.1%, ואף חשוב מכך - הוחמצה ההזדמנות להנהיג ריבית של כ-5%. אין ספק ששער ריבית בגובה של 9% הוא מרכיב מחמיר בהשפעתו על צמיחת המשק, וזאת בנוסף להסתבכות האינפלציונית המיותרת שנוצרה ב-2002. סיכומו של דבר, במציאות של האטה מתמשכת, אשר מחייבת ריבית נמוכה כמייצב אוטומטי במשק, אנו מוצאים עצמנו ב-2003 בריבית גבוהה שמקשה על ההתאוששות, ומחמיצים שוב הזדמנות לצמיחה.

המדיניות הפיסקלית סובלת מחוסר אמון ציבורי, הנובע בעיקרו מתחזיות בלתי אמינות, כניעה לחקיקה פרטית מרחיבה ואי אמון מתמשך בהתנהלות התקציבית בשל אי הנהגת שינויים מתאימים בתקציב כראוי לתקופת חירום.

מדיניות תקציבית אחרת היתה מעוררת אמון רב יותר, והיתה עשויה להביא לכך שגידול בגירעון התקציבי הנובע מירידה בגביית מסים, היה מתקבל ביתר הבנה, ולא גורם לעלייה גבוהה בריבית הגיוס של אג"ח. גידול בגירעון התקציבי בהאטה, תוך שינוי בהרכב התקציב הוא ממצב אוטומטי, שהיה מביא לצמיחה.

המציאות שיצרו יחדיו האחראים על המדיניות המוניטרית והפיסקלית פגעה באמון, ויצרה במאי 2002 תנאים של משבר פיננסי, אשר חייב נקיטת צעדים כלכליים שהחמירו את ההאטה הכלכלית מעבר לנדרש. כתוצאה מכך הוחמצה צמיחה גבוהה יותר גם ב-2002 וגם הצמיחה הצפויה ל-2003.

התנהלות המדיניות המוניטרית בדצמבר 2001 היא חמורה במיוחד. מאז אמצע שנות ה-90 נקט בנק ישראל מדיניות מוניטרית דיס-אינפלציונית, שלוותה בשערי ריבית גבוהים, אשר אליהם התלוו שינויים מפליגים בשוקי הכספים וההון. במרכז המדיניות היתה יצירת "הר שקלים" שנתמך בריבית שקלית גבוהה, ויצר חשש מתמיד מהתמוטטותו במצב של ריבית "נורמלית". האיום המתמיד של ריבית נורמלית, שתביא לבריחה מהשקל למט"ח, היה ביסוד המדיניות הזהירה, והארכת משך תקופת הריבית הגבוהה.

קשה היום לדעת אם מציאות של אינפלציה נמוכה היא מצב של שיווי משקל המבטא הדברה של החיידק האינפלציוני בתנאי נורמליזציה, או אולי מצב ארעי ואיום פוטנציאלי. היינו קרובים מאוד לבחון שאלה זו בסוף 2001. הריבית הנומינלית של בנק ישראל בראשית דצמבר 2001 היתה 5.8%, ותוואי ירידה הדרגתי היה מקרב אותנו בעקביות לריבית הנורמלית.

הירידה החריפה בריבית של 2% היתה החמצה גדולה באפשרות לבחון עניין כה קריטי. הפחתת הריבית הנמהרת של בנק ישראל שיבשה את האפשרות להגיע ללא זעזוע למצב של שיווי משקל, ומנעה מאיתנו לבחון את השאלה הכה מרכזית של המערכת הפיננסית.

ייתכן שללא הירידה הנמהרת בריבית היה התהליך של שווי המשקל בשוקי הכספים, ההון והמט"ח עובר

ועדות ישבו על המדוכה, החלטות התקבלו בממשלה, חוקים הובאו לכנסת, תקנות הוצגו בוועדותיה והכל לשם הסדרה של מספר העובדים הזרים בישראל שהגיע לשיעורים גבוהים. אך רק בשנים 2001-2002 הובאו עשרות אלפי עובדים זרים

בשלום, והיה מאפשר סיום נאות לתהליך ארוך של דיס-אינפלציה. תהליך אשר בגינו שילם המשק הישראלי מחיר כבד במונחי צמיחה ב-2000-1995.

אם התהליך היה מתברר כמשברי, היה הדבר מחדד את שאלת היציבות הפיננסית של תהליך הדיס-אינפלציה, ומחייב התייחסות מקפת לשאלות מוניטריות, ובהן מחשבה מחודשת בשאלות מטבע (כמו דולריזציה-יורוזציה). שאלות מובנות אלו מחייבות פתרונות לטווח ארוך, אך במקרה זה התבלבלנו עם התנהלות של הזמן הקצר, והחמצנו הזדמנות לברר שאלות אלו בשל האירועים שלא היו מחויבי המציאות.

החמצה נוספת קשורה לשיעור האבטלה הגבוה; הצמיחה יורדת והאבטלה עולה. האם העלייה באבטלה מוצדקת?

ועדות ישבו על המדוכה, החלטות התקבלו בממשלה, חוקים הובאו לכנסת, תקנות הוצגו בוועדותיה והכל לשם הסדרה של מספר העובדים הזרים בישראל שהגיע לשיעורים גבוהים. נתונים מדויקים לא פורסמו, אך רק בשנים 2001-2002 הובאו עשרות אלפי עובדים זרים. קודם לגירוש עובדים זרים מישראל, היה צורך למנוע את הבאתם של עובדים זרים חדשים.

מדיניות שונה - הימנעות מהבאת עובדים זרים תוך אימוץ מדיניות אחרת להסדרת הבעיה - היתה מאפשרת להקטין את האבטלה בקרב הישראלים ולהקטין את הנזק בשוק העבודה, בכוח הקנייה, במורל הלאומי ובכבוד האנושי.

פעם נוספת הוחמצה הזדמנות לטפל בסוגייה חשובה.

הכותב הוא מנכ"ל משרד האוצר לשעבר; הדברים נאמרו בערב עיון של פורום פאלק בעניין תקציב המדינה והמדיניות הכלכלית