לנצח תאכל תפוח

"הלהבה שמאירה בעצמה כפולה, מאירה רק חצי מהזמן, ואתה הרי בערת בעצמה כה רבה..." אמר טיירל לרוי האנדרואיד בסרט בלייד-ראנר, וכמו תיאר במדויק את גל האבל ששטף את ארה"ב לאחר מותו של סטיב ג'ובס ועדיין לא דעך. נוער התפוחים הקיף את חנויות אפל במחוות נוגעות ללב של פתקיות צהובות ועליהן מסרים לסטיב (הפתקיות הצהובות בהן נאמר "מיד נשוב" באתר אפל הן הסימן המסורתי להשקת מוצר חדש), ותפוחים ובהם נגיסה בודדת נחו בשלווה לצד זרי פרחים. כל כלי המדיה הקדישו חלקים נרחבים מזמנם להישגיו של ג'ובס ולסיפורו המדהים, נאומו המרגש באוניברסיטת סטנפורד זכה לשמונה מיליון צפיות ביוטיוב בתוך יממה, ואפילו הניו יורק טיימס הקדיש את אחד ממוסדותיו הקדושים ביותר, תשבץ סוף השבוע, וייחד אותו לג'ובס - וכל זאת עוד לפני הביוגרפיה הרשמית שצפויה עוד החודש. אין לי ספק שביל גייטס, סרגיי ולארי, ואפילו צוקרברג הצעיר התייעצו לאחרונה באופן דחוף עם רופאיהם - מדובר בטיימינג מזעזע מבחינתם לעבור מן העולם, שהרי ברור שהעיסוק בהם - אם חלילה יתפגרו בקרוב - יהיה זניח לחלוטין.

נשאלת השאלה מדוע? האיש היה ללא ספק גאון נדיר, תרומתו לסגנון החיים של כולנו היתה עצומה, ונבעה ישירות מראייתו את עצמו כמי שחי על קו התפר שבין אמנות, ליברליזם וטכנולוגיה. רבות נאמר, גם בטורים כאן ממש, על היותה של אפל תחת הנהגתו החברה המדהימה והיצירתית ביותר בדורה. ג'ובס עצמו היה גם אדם; עריץ נאור למחצה שיצר ארגון מדהים ולצידו פולחן אישיות עצום ממדים. איש אובססיבי וחד לשון שיכולתו לפשרה, בין אם מקצועית או אישית, היתה ירודה עד לא קיימת. אבל בכל זאת, מה למנכ"ל של חברה מסחרית, מדהימה ככל שתהיה, ולמחזות אבל כמותם לא נראו מאז רצח קנדי?

ביום מותו של ג'ובס פירסם האתר הסטירי TheOnion כותרת שלכדה במדויק את הצייטגייסט הלאומי כאן: "מת האמריקאי האחרון שידע מהחיים שלו". על רקע המשבר הכלכלי והמנהיגותי העמוק שארצות הברית חווה בשנים האחרונות, תחושת חוסר האונים והמוצא שמשותפת לכה הרבה אמריקאים מוצאת לעצמה פורקן באובדנו של ג'ובס - אדם שהיה האנטי-תיזה של תקופה בה נראה שהאנרגיה היצירתית והיזמית של הקהילה הכלכלית האמריקאית דועכת. הכלכלה כאן נשלטת ברובה על ידי תאגידים ומנהלים שמטרתם אחת: ביצועי המניה והבונוס האישי שלהם בסוף הרבעון או השנה. ג'ובס היה הקאובוי האחרון בזירה המאוכלסת באנשים בינוניים שמנהלים חברות בינוניות שמוצריהן וביצועיהן בינוניים, וגילם בדמותו את החשיבה העצמאית, מריטוקרטיה בכל מחיר וחוסר קבלת מוסכמות כדרך חיים. הוא היה גם תמצית החלום האמריקאי: תינוק שננטש בגיל צעיר ואומץ בידי משפחה שהקדישה את חסכונותיה כדי שיזכה בחינוך מצוין ויילך לקולג' - אותו עזב אחרי 6 חודשים כדי להיות לאחד היזמים הצעירים והמצליחים בהיסטוריה, איש חזון שבנה את החברה הגדולה בעולם. אם תרצו, באבלה הכבד על מותו של ג'ובס, בוכה ארצות הברית עליו, ולא פחות מכך על עצמה. בוכה על התעממות, או יש שיאמרו אבדן החלום האמריקאי.

לקנאות שהיתה בנויה לתוך אישיותו של ג'ובס היתה תוצאה נדירה נוספת: היכולת לגרום לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו חיים את חיינו כפי שבאמת היינו רוצים. היה משהו מאוד אנושי ומעורר קנאה והערצה ביכולת שלו לבחור לעשות רק את מה שהוא ראה כמשמעותי, עם ביטחון פנימי בדרכו, סבלנות אין קץ ומרחב מופע של נביאים, ולכן כשעבר מן העולם רבים מאיתנו הרגשנו קרבה אמתית, כאילו הכרנו את האיש עצמו, ובעצם התאבלנו על הוויתורים שאנחנו עושים עם עצמנו. אולי מורשת ג'ובס האמיתית היא המורשת אותה מתאר גם אירווין יאלום בספרו "להביט אל השמש", והיא שבעולם נטול אלוהים וגאולה בו המוות הוא רק סוף החיים, לכולנו יש את החופש לא לפחד ולחיות כל יום כאילו הוא האחרון. הדרך היחידה להמשיך היא לחיות בזיכרונם של אחרים, והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא ללמד אותם דברים בעלי ערך. במובן הזה ג'ובס יצר מהפכות שיחיו בזיכרון הקולקטיבי שלנו, וימשיכו לשנות בשנים הקרובות תחומים קריטיים וביניהם החינוך והבריאות, גם בהם יירשם ג'ובס כחלוץ.

עבורי, אחת המתנות הגדולות שהשאיר אחריו הוא שהפך את הטכנולוגיה ליפה. בעיני חלקנו סבך הרכיבים והחוטים שבמעמקי כל מכשיר יפהפה בזכות עצמו, אבל ג'ובס השכיל להביט מעבר לקופסאות הפלסטיק האפורות והממשקים המשמימים שהיו כה נפוצים, ולארוג אסתטיקה ושמחה לעומק ולאורך כל החוויה של מוצרי אפל. בכל פעם שאחווה את האלגנטיות של מוצר כזה, את התחושה שהוא עשוי בדיוק נכון. לא צריך להזיז מאומה, אזכר בו, וכך אעזור לשמר את חזונו גם אחרי לכתו. הנה, השבוע קיבלתי את האייפון 4s החדש, שיש המייחסים את ה-s בו ל"סטיב", והפעלתי את סירי, פונקציית העוזר האישי החדשה. אמרתי לטלפון "שלח מייל לאישתי ותגיד לה שסירי ישנה לחלוטין את איך שאנחנו מתממשקים עם טכנולוגיה" ונזכרתי בג'ובס.