הצדק החברתי מצוי בקוד הגנטי של קואופרטיבים

>> כילד גם אני גדלתי על המותג תנובה ועל החוויה המשפחתית, הביתית והתזונתית שהוא מבטא. תנובה השכילה למנף את המותג שלה ולקשור אליה את הצרכנים. היא יכלה לעשות זאת משום שמאחורי השם והמוצרים עמדה תפישת עולם, ולא רק מהלכי שיווק. סיון קלינגבייל ביטאה זאת היטב כשכתבה כי מנהלי תנובה בעבר ראו בחברה "מעין ספקית שירות לציבור, ולכן לא חשבו רק על הדרך להשיא רווחים. היה להם חוזה עם הצרכן..." ("ספגה את האש לבדה). על כך הוסיף איציק בדר, נציג ההתיישבות בדירקטוריון תנובה, שלחברה "אחריות לספקים וללקוחות שלה", ושהיא "כמובן צריכה להרוויח במידתיות".

אלה הם המפתחות להבנת מהותה של תנובה: מכיוון שפעלה בתפישה קואופרטיבית, תנובה לא ראתה עצמה אחראית רק כלפי בעלי המניות (שהיו גם הספקים שלה), אלא גם כלפי הציבור הרחב, הלקוחות. תנובה יצרה חוזה עם הלקוחות, הציבור כולו, והבטיחה אספקה של תוצרת איכותית במחירים סבירים ושוק יציב לספקים. שיתוף פעולה ואחריות בין כל מרכיבי שרשרת הייצור והצריכה הובילה ליציבות עסקית ותעסוקתית ולאספקת מוצרים ושירותים איכותיים במחירים סבירים. כך צמחה תנובה כקואופרטיב עסקי המרוויח באופן מידתי ונושא באחריות כלפי צרכנים, ספקים, עובדים וכמובן בעלי מניות. גם כאשר נכשלה תנובה (כמו בפרשת הסיליקון בחלב) היא נשפטה בהתאם לחוזה זה.

אך משנמכרה ויצאה לשוק החופשי, החלה לנצל את כוחה כמונופול. מצבה של תנובה כיום נובע לא מהיותה קואופרטיב בעבר, אלא משום שחדלה להיות קואופרטיב. אף שהיה מה לתקן בה, תנובה לא נמכרה כחברה כושלת אלא כחברה מרוויחה ויציבה. אבל לאיפקס היתה מטרה אחרת - להעלות את ערכה, ולו גם באופן זמני ומלאכותי, כדי למכור אותה. תנובה של איפקס דיברה על קשב לצרכן, אך הובילה העלאות מחירים על חשבונו, וכעת היא משלמת את המחיר.

גם ממשלת ישראל אינה מפנימה את השינוי בכללי המשחק, ויש בה כוחות המנצלים את הדרישה להוריד את יוקר המחיה לפירוק קואופרטיבים ולמניעת התפתחותם - כנראה מחשש שהציבור יתאגד ויספק את צרכיו הכלכליים והחברתיים "על חשבון" הטייקונים. רק כך ניתן להסביר את העובדה שהטיפול הממשלתי ביוקר מוצרי החלב מתמקד במגדלי הבקר (רבים מהם קואופרטיבים) ובשוברי-בר (קואופרטיב המייבא מזון לבקר), ולא בחברות עיבוד החלב וברשתות השיווק.

המחאה הציבורית קושרת בין השינוי שעברה תנובה לבין צדק חברתי. דוגמאות מרחבי העולם מוכיחות כי קואופרטיבים בתחומי בנקאות וביטוח, דיור, קמעונאות וקואופרטיבים המספקים שירותים חברתיים, מאפשרים לעובדים ולצרכנים להתפרנס ולספק שירותים ומוצרים באופן עסקי, רווחי וצודק. הצדק החברתי אינו מובטח בקואופרטיבים, אבל הוא מצוי בקוד הגנטי שלהם. לממשלה תפקיד בקידום כלכלה חברתית, אבל גם לציבור יש אחריות וכלים לפעולה. את השאיפות והדרישות לצדק חברתי אפשר וצריך להתחיל לממש באמצעות יצירה וחיזוק של קואופרטיבים שיספקו פרנסה, מוצרים ושירותים חברתיים, צודקים ורווחיים.

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב