לא כל אחד יכול להצליח

"כל אחד יכול"; "מי שרוצה מצליח"; אם שמעתם את הסיסמאות האלה אלף פעמים, מחאו כף. איזה רעש מחריש אוזניים. מן הסתם, כל מי שחי בישראל בשלושים השנה האחרונות מכיר את האמיתות האלה. תפישת האינדיבידואל הכל יכול שלטה, ועדיין שולטת, בכל היבט של חיינו. היא ניקתה מאשמה את המדינה, האחראית לחלוקת המשאבים החומריים והתרבותיים בה. היא ביטלה את המשמעות של אתניות, של מגדר ושל לאום, ומחקה את המגבלות הניצבות בפני היחיד והקבוצה. התוצאה היא הביזה הגדולה שהתרחשה כאן.

במשך שנים רבות כל כך התרגלנו לחשוב שאין כל רלוונטיות לשאלה אם נולדת באופקים או באפקה, אם אמך מומחית ריאות בבית חולים במרכז הארץ או מגישת קפה בדימונה. חשבנו שאין זה משנה אם אתה לומד בבית ספר חצי-פרטי, שכל בוגריו מוציאים תעודת בגרות, או בבית ספר שבו חצי מהכיתות הן כיתות מב"ר (מסלול בגרויות רגיל) - שהרי "כל אחד יכול". האמנו שאם נלמד מספיק קשה ונוציא תעודת בגרות, שאם נצליח לממן לעצמנו השכלה גבוהה, נמצא עבודה טובה ומכניסה ונגשים את החלום האמריקאי שאימצנו בחום רב כל כך.

במשך זמן רב כה האמינה החברה הישראלית במיתוסים אלה, ואז לרגע אחד, שנמשך קיץ שלם, הופיעו סימני שאלה. עכשיו כבר מובן שגם אם נסיים תואר ראשון - ולפעמים אפילו תואר שני - ככל הנראה לא נצליח לשלם שכר דירה. פתאום הבנו שמצוקת עיירות הפיתוח לא תיפתר אם רק ילדי "דור המדבר" יפסיקו להתקיים מהבטחת הכנסה. לרגע אחד הבנו שזה לא רק אנחנו. זה לא רק שכר המינימום, זה גם שכר הבכירים. זה לא רק הקוטג', אלה גם המונופולים, וזה לא רק שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה, אלה גם מעונות היום. הפסקנו להאמין שהצמיחה באמת מיטיבה עם כולנו; שהעוני הוא לא אשמתם של אלה שחיים בו. אפילו המאמינים הגדולים ביותר החלו לתהות מדוע יש במדינת ישראל יותר עניים מבכל מדינה מערבית אחרת.

כעת, לאחר פרסום מסקנות ועדת טרכטנברג, העיתונים שבים ומתמלאים במאמרים שמסבירים לנו למה הבעיה היא כן במי שלא עובד, באויבי המדינה ואפילו בצרכנות המוגזמת שלנו, רק לא בשיטה - אותה שיטה שלפחות לפי ועדת טרכטנברג זקוקה לשיפוץ קל ותו לא. אסור לחזור ולהאמין שוב באמירות האלה.

הכלי החשוב ביותר שעומד לרשותנו הוא הספקנות והביקורתיות. אכן, אותה ספקנות שמסרבת לקבל את עקרונות השוק החופשי, את הטענה שההפרטה מובילה לתחרות ושהגדלת ההוצאה הציבורית היא אסון למשק הישראלי. היום אנו כבר מאמינים אחרת.

הכותבת היא מנהלת המחלקה המשפטית של עמותת ידיד ומלמדת בפקולטה למשפטים בירושלים