האמריקאים טומנים את ראשם בחול

זלזול הבנקאים והתקשורת במחאה יעלה להם ביוקר בטווח הארוך

לפני ארבעה ימים נגזר על המיליארדר ראג' רג'רטנאם עונש המאסר הממושך ביותר עבור מסחר במידע פנים, 11 שנים. בכך, כותב "ניו יורק טיימס", הגיע לשיאו קמפיין אגרסיבי של שנתיים לעקור משורש את הפשע המחפיר של החלפת מידע סודי בוול סטריט.

שלושה ימים לאחר מכן נפתח מהלך בן שבועיים של מחאה כלל-עולמית מתואמת, בהובלת תנועת "לכבוש את וול סטריט" מניו יורק. לכאורה, מאסרו של רג'רטנאם, שניהל קרן גידור מצליחה שהשתמשה באופן בלתי חוקי במידע פנים שחלב ממקורביו בוול סטריט, הוא מעין סיפתח ברוח של המחאה. כליאתו של מנהל השקעות מיליארדר שרימה והונה את העולם - מה יכול להיות סמלי יותר עבור המפגינים בוול סטריט.

בפועל, גזר הדין של רג'רטנאם הוא עוד אבן בחומה הבצורה של הממסד התאגידי, הבנקאי והמדיני שנגדו יצאו המפגינים. לא שרג'רטנאם לא ראוי להישלח לכלא, אלא שהנימוקים לשליחתו הם שונים. וול סטריט, והממסד כולו, שונאים כשמרמים אותם, כי בכך גוזלים מהם הזדמנות להרוויח. כשרג'רטנאם השתמש במידע פנים והרוויח מהשקעות במניות, הוא גרם להפסדים גדולים למי שעמד מולו באותן השקעות.

הפסדים גדולים בהרבה מכך נגרמו למשקיעים באג"ח סאבפריים, לאנשים שלקחו משכנתאות סאבפריים, ול-99% מהאנשים בעולם, בערך. ההבדל הוא שההפסדים הללו נגרמו בשל מעשיהם של בנקים ובנקאים שפעלו בתחום אפור, וגם אם פעלו בתחום השחור, הם יצאו ללא עונש מלבד קנס, סמלי ברובו. רג'רטנאם, אולי, לא היה אינסיידר אמיתי כמו ראשיהם של בתי ההשקעות המובילים בוול סטריט.

באותו יום שבו נשלח רג'רטנאם לבלות את מיטב שנותיו בכלא, כתב דיוויד קלאוויי, העורך של מרקטווץ', אתר חדשות הפיננסים המצליח של חברת דאו ג'ונס שבבעלות המיליארדר רופרט מרדוק, על חוויותיו בעידן חדש זה של מחאה. "הבלאקברי נפל. לא קיבלו את כרטיס האשראי שלי. כשניסיתי להוציא מזומן מהכספומט, היתה משמרת מחאה מול הבנק שלי", כתב בטור, שכותרתו "ביום ללא קפיטליזם, המניות עולות". מסקנתו של קלאוויי, משרתו של איל הון שיצא למלחמה נגד ההצעה להכביד מסים על העשירים, היא "אני תמיד מעדיף יום שבו המניות עולות על פני יום שבו המניות יורדות. אבל לא נראה שהמשבר הפיננסי הגיע לסופו".

קלאוויי מתמקד במשבר הפיננסי ובתנועת המניות לא רק כי קוראיו מתעניינים בכך. הוא שותף לאותו מחדל, או אפילו חטא, של התקשורת הממוסדת בארה"ב, שמתעסקת רק בסימפטומים ולא בבעיות. הממסד העיתונאי בארה"ב ובעולם התעלם באופן מחפיר ממחאת וול סטריט, וחלקו ממשיך לעשות זאת. בימים הראשונים למחאה בקושי ניתן היה למצוא סיקור שלה מחוץ לבלוגים לא ממסדיים. סוכנויות הידיעות טיפטפו ידיעות קצרות. "ניו יורק טיימס" הליברלי גם הוא מעד בכיסוי מה שמתרחש מתחת לאפו, אם כי כיפר על כך בסיקור נמרץ באיחור של כמה ימים, לאחר שהמעצרים המרובים על גשר ברוקלין הפכו את המחאה לנראית גם ללא עין המזוינת בכלי תקשורת תאגידי.

דוגמה בוטה לאינטרסים השולטים בתקשורת נראתה בסיקור הראיון שנתן ביל קלינטון בתוכנית האירוח "The Late Show" של דיוויד לטרמן, שם הקדיש את רוב דבריו למחאה. קלינטון אמר שתנועת המחאה "בסיכומו של דבר היא דבר חיובי" ומזלזל במה שנראה כחוסר המיקוד שלה. "הם צריכים לדרוש משהו ספציפי, ולא להיות רק נגד משהו, כי אחרת יבוא מישהו אחר וימלא את הוואקום". הוא גם הסביר את מניעיהם, לדעתו, "האמריקאים לא מתנגדים להצלחה של אנשים שעשו כסף באופן הגון. אני חושב שמה שמדאיג אנשים הוא שארצנו נהפכה לכל כך לא שיוויונית ב-30 השנים האחרונות".

דבריו של קלינטון סוקרו בהרחבה בעיתונות הממוסדת. רוב הכותרות ציטטו את "תנועת המחאה היא דבר חיובי". רשת פוקס, גם היא בבעלותו של המיליארדר השמרן רופרט מרדוק, העלתה לאינטרנט ידיעה תחת הכותרת "קלינטון מותח ביקורת על 'לכבוש את וול סטריט'".

לא רק העיתונות השמרנית, גם הממסד של וול סטריט מזלזל במפגינים. "הם רואים את זה כקבוצה סמרטוטית שמחפשת סקס, סמים ורוקנרול", אמר מנהל קרנות גידור בכיר ל"ניו יורק טיימס" (ראו כתבה). זוהי תגובה טבעית של קבוצה מותקפת, אבל קשה להאמין שמכל עשרות אלפי הבנקאים בוול סטריט, ומאות אלפי הבנקאים בארה"ב, אין אף קול בולט שאומר בגלוי - לא שהמפגינים אולי צודקים, אלא שהם עלולים לחולל שינוי יסודי במעמד של הבנקים באמריקה ובעולם.

בשנים האחרונות הלכו מיטב המוחות המדעיים בארה"ב ובעולם לתחום הפיננסים, ולכן קשה להאמין שמדובר בקבוצה שמורכבת מטיפשים. מוטב היה לבנקאים הללו שהיו מבלים מעט זמן בגלישה באינטרנט ובשינון המחאות שמתרחשות בארצות ערב, בישראל ובאירופה. המחאה הזו היא כן מחאה של המעמד הבינוני, גם אם בחזיתה מוצאים חברים מקבוצות שוליים רדיקליות.

היכולת לטמון את הראש בחול מאפיינת מאוד קבוצות סגורות שרואות את עצמן כבעלות זכויות יתר שאין מה שיכול לפגוע בהן. "רוב לקוחותינו אוהבים אותנו", אמר מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, ג'יימי דיימון, במסיבת עיתונאים לאחר פרסום תוצאותיו הרבעוניות של הבנק. שעות ספורות לפני כן הוא עצמו הגן על זכות המפגינים להביע את דעתם, בשם חופש הביטוי.

תחת הגנתו של אותו חופש הביטוי, ושל חופש העשייה, הכריזו מארגני המחאה בארה"ב על סגירה המונית מאורגנת של חשבונות באחד מסניפיו של ג'יי.פי מורגן צ'ייס עצמו ביום שבת. המשתתפים יסגרו את חשבונות הבנק שלהם ויעבירו אותם לבנקים בבעלות עובדים ובנקים שהם קואופרטיבים בבעלות חבריהם (credit unions). הצעד הסמלי הזה בוודאי לא יזכה לכותרות רבות בארה"ב, אך ההתעלמות ממנו תעלה ביוקר לראשי הבנקים ולממסד של וול סטריט.