המפתחות בפנים

אתם מכירים בוודאי את הקביעה שעדיף לא לעשות עסקים עם משפחה. בדיוק כמו תמרורים ורמזורים, סביר להניח שגם היא נולדה בדם. קשר דם. ההיגיון מאחוריה פשוט מאוד: משפחה היא עניין מורכב מאין כמותו, אז למה להוסיף שמן למדורה. צריך רק לתפעל את הדבר הזה, להימנע ממהמורות, מפניות חדות ומסיבוכים שעלולים להוביל את התא המשפחתי לדרך ללא מוצא. עדיף להפסיד כמה שקלים, לשלם מחיר מופקע לבעל מקצוע, לרכוש מוצר ממי שברור כי הוא גונב אותך במחיר ולא לקפוץ על עסקה קוסמת עם קרוב משפחה. למה? כי בסופו של דבר זה יעלה לך ביוקר. ואני נשבע שלא בכסף עסקינן.

שנים דבקתי בעיקרון הזה. לא משנה כמה אטרקטיבית היתה האפשרות להשיג מחיר מציאה מאיזה שאר בשר, העדפתי לשלם יותר ולשמור על שלמות המשפחה. לא רוצה שירגישו שניצלתי, לא רוצה להרגיש מנוצל. אם אני כועס על איזה דוד, אח, או אחיין, מוטב שזה יהיה ענייני ולא תולדה של עסקה אפלה שרקחנו. אני מתעקש להמשיך לשנוא את האוכל של דודה שלי רק מפני שהוא דוחה, ולא לבוז לתקרובת שהיא מגישה רק מפני שמכרה לי מזגן ששבק חיים בשבוע הכי חם באוגוסט.

הסיפור הסתבך עם נישואיי לעינת. לצד שלה, האמיד בהרבה, היו מציאות. הצד שלי, למוד הקשיים, שמח לעוט עליהן. בני משפחת טל נראו לנו הוגנים, והחלטנו לעשות עמם עסקים. סחר החליפין בין המשפחות ענף יותר מהמפגשים ביניהן, אם כי מאוד חדגוני. כלי רכב בלבד. את האקזיט הראשון עשה שחר, אחיה של עינת, גיסי היקר. קצת אחרי שהשתחרר מהצבא ביקש לשדרג את המכונית שלו. איביזה ספורטיבית, לבנה, נקייה כמו בית מרקחת. למזלו, בדיוק באותם ימים קיבלה העירקית רישיון נהיגה והחליטה שלא יאה לה לככב ברחובות העיר בטנדר החבוט של אבא שלי. מזגן מעולם לא דיבר אליה, יש לה מספיק כוח להגה רגיל והמראה הספורטיבי של המכונית לא שינה דבר. גם כך, היה ברור, היא תהפוך אותה תוך כמה ימים למאפרה על גלגלים. לפעמים נדמה לי שבבדיקת הטסט השנתית היא נכשלת, כי הבוחנים חושבים לתומם שהמכונית פולטת עשן. ובכן, זאת הנהגת.

העסקה השנייה נחתמה ביני לבין רחל טל, אמא של עינת, החותנת שלי, שפינקה אותי בטויוטה קורולה, 15% מתחת למחירון. המכונית שמורה, הבטיחה, אין טעם לבזבז כסף על בדיקה. האמנתי לה. לימים שאלתי את עצמי למה. עינת הרי מספרת לה כל מה שקורה בינינו, ומציגה אותי כדמון שחור וחסר תקנה שמאמלל אותה. מה אם רחל החליטה לחסל אותי? היא הרי התנגדה לנישואים האלה מלכתחילה. הנה יש לה הזדמנות פז לסדר לי מכונית עם בעיה קשה בבלמים, או בלי בעיה ובלי בלמים, וכך הבת שלה תוכל לחזור לשוק הפנויים פנויות כאטרקציה - אלמנה צעירה.

לפני כחצי שנה צברו העניינים תאוצה. זאב, אבא של עינת, חמי, סידר לי עסקה נדירה, וכך רכשתי לעצמי לראשונה מכונית מהניילונים. חמש שנים קודם לכן הוא סידר לי סוברו בעסקה לא פחות טובה, וחוץ מזה תמיד סמכתי עליו בעיניים עצומות. עכשיו נותרה שאלת מכירת הטויוטה. עזבו לרגע עיסוקים אחרים ותנו לקטע הסבוך הבא את מלוא תשומת הלב. שורת העסקות והכמעט עסקות שעליהן תקראו כאן דומה רק למה שקורה בחדרי המיטות באופרות סבון. כולם עושים את זה עם כולם. נתחיל.

שחר רצה למכור את הפז'ו שלו לעינת. היא מצדה רצתה להיפטר מהסוזוקי שלה והציעה למכור אותה לאמא שלי. העירקית, שיחסיה עם עינת עלו על שרטון, הריחה כנראה שמדובר במלכודת מוות והחליטה לוותר. אלא שאז התעורר אחי הצעיר, רועי. חצי שנה קודם לכן רכשה אשתו מכונית שהגשש החיוור כינו אותו "אוטו בכי". נוסע, אבל רק ממוסך אחד לאחר. אמא שלי הציעה שרועי ירכוש מעינת את הסוזוקי, והיא, עינת, תקבל את הטויוטה שלי. בינתיים החליט אחי השני, דדי, לשדרג את עצמו, והציע למכור את המכונית שלו, מאזדה, לרועי. עסקה שכולנו תמכנו בה, העיקר שרועי ימכור כבר את האופנוע שלו, שהדיר שינה מעינינו.

ועכשיו לשלב התוצאות. הסוזוקי נמכרה לרועי, כך גם המאזדה. את המכונית שלו הוא מכר לחלקי חילוף. שחר נשאר עם הפז'ו, אני קיבלתי מכונית חדשה - ונותרה הטויוטה. הצעתי אותה לעינת במחיר מציאה. 30% מתחת למחירון. קוראים חדשים ודאי יתקשו להבין את עניין המכירה, הוותיקים כבר יודעים שלי ולרעייתי יש חשבונות בנק נפרדים. לא סיפור גדול, באמת. שני קונים פוטנציאלים, נעדרי כל קשר דם אלי, גילו עניין מתקדם ברכישת המכונית במחיר הקרוב מאוד לזה המופיע במחירון. הייתי יכול לסגור עסקה טובה, אבל החלטתי לפרגן לעינת.

ובכן, טעות. שוב. כרגיל. מוכרים, ודאי שמתם לב, נוטים להיעלם מרגע שהשלימו עסקה. מצב בלתי אפשרי מבחינתי. לאן אעלם, לשירותים? מכרתי לה מכונית מדוגמת. צבועה, עם מנוע חדש, עם גיליון טיפולים מהמוסך המרכזי שאין אלא להתהדר בו. בונבוניירה. לא חיכיתי לתודה, לא ציפיתי למחווה, אלא רק לשקט. ובכן, טעות. שוב. כרגיל. בגזרת שחר-זהבה ברזל, הכל שקט. בגזרת שלומי-רחל טל, הכל שקט. בגזרת עינת-רועי, הכל שקט. בגזרת דדי-רועי, הכל שקט. בגזרת שלומי-עינת, בוקה ומבולקה.

הטויוטה, ששירתה אותי שלוש שנים, נפלה קורבן להתעמרות מצד עינת. היא הפכה אותה למחסן, המשיכה לנהוג גם כשהיה ברור כי מדובר באדי הדלק האחרונים, לא טרחה לכבות את המזגן לפני כיבוי המנוע, לא ידעה איך לנפח אוויר בצמיגים ולא זכרה היכן פותחים את מכסה המנוע כדי לבדוק שמן-מים. באורח פלא, הטויוטה המשיכה להתגלגל. אבל לא בקצב של התלונות.

תחילה הלינה עינת על הבלמים, אחר כך טענה כי מכרתי לה צמיגים שחוקים, עם הגעת המועד לטיפול השנתי שלחה בי מבט שראוי לקרימינל, בהמשך דמיינה רעשים מוזרים והשבוע האשימה אותי שהסתרתי ממנה מידע מפליל על מערכת החשמל של המכונית. מידע שלאחר בירור מעמיק התברר כי דווקא אמא שלה הסתירה ממני כשמכרה לי את הטויוטה. דבר אחד ברור: יש קצר. בחיי הנישואים, לא בטויוטה.

עסקי הרכב בין משפחת ברזל למשפחת טל כה תכופים עד שאני שוקל לפנות ללוי יצחק בבקשה שיעדכן את המחירון שלו ויוסיף קטגוריות חדשות, שיעזרו לנו. במדינה שבה מכונית מרופא נחשבת למציאה גדולה, מעניין לדעת מה הערך של מכונית מהחותנת, דוקטור לאנגלית בהכשרתה. את המחיר הכדאי של טויוטה 2003 לעינת כבר חישבתי: תן אותה ללא תמורה, הפקד בחשבונה צ'ק פתוח לתיקונים פוטנציאליים ב-15 השנים הבאות ורכוש מיד את הזוג הטוב בעולם של אטמי אוזניים. לדברים האלה באמת אין מחיר.