להציל את השוק החופשי

"אחרי החגים" מגיע לבסוף, ולאחרי החגים הזה נדחו כמה החלטות ומהלכים מהדרמטיים שידעה הכלכלה והחברה בישראל כבר זמן רב.

אחרי החגים האלה יתברר אם גל המחאה הציבורי של קיץ 2011 היה מספיק כדי להחליף לפוליטיקאים ולמקבלי ההחלטות בישראל את הדיסקט בראש ולהבהיר להם שהציבור בישראל התעורר, שיש לו גישה לרשתות חברתיות ושנמאס לו לראות איך העתיד הכלכלי והחברתי שלו נשדד על ידי הקואליציה של כל הנהנים מהסדר הכלכלי והחברתי הקיים.

אחרי החגים יתברר אם אהוד ברק, אביגדור ליברמן וש"ס יחזרו לתוואי ההתנהלות שלהם ערב המחאה: ידאגו בממשלה לאינטרס האישי והסקטוריאלי שלהם, או ירימו את היד למען פירוק המבנה המונופוליסטי של המשק הישראלי - מתוך הבנה שהשיטה הנוכחית שבה כל המפלגות ורבים מהפקידים משרתים את החזקים ואת המסודרים כבר לא מתאימה לעידן הנוכחי. כל יום גדל מספרם של הבלתי מחוברים שנפל להם האסימון והבינו שהם לא מחוברים ושלהם ולילדיהם צפוי עתיד כלכלי עגום, אם המשק ימשיך לנוע בתוואי הנוכחי.

אחרי החגים יתברר אם ראש הממשלה, שר האוצר ומנכ"ל האוצר הפורש חיים שני מתכוונים לחזק ולעבות את המסקנות הראשוניות של ועדת הריכוזיות והתחרותיות שאותן הציגו לפני חודש, או שהם התעייפו ואיבדו עניין וכל אחד מהם חושב כבר על הסוס הבא, הספין הבא או הג'וב הבא. הטיוטה שאותה הציגו במסיבת העיתונאים באמצע ספטמבר היתה צעד ראשון בכיוון הנכון, אבל כדי להיכנס להיסטוריה הכלכלית כמי שהחלו את המהלך לשחרור המשק הישראלי - הם צריכים ללכת מהר יותר, גבוה יותר ונחוש יותר.

אחרי החגים יצטרכו כל ראשי המונופולים, האוליגופולים והפירמידות הפיננסיות-ריאליות להחליט אם הם מחדשים את הקרב נגד האינטרס הציבורי, שוכרים את כל הרגולטורים לשעבר, עורכי הדין, הכלכלנים, הפרסומאים והלוביסטים ויוצאים לקעקע ולהחליש את מסקנותיהן של ועדת התחרותיות והריכוזיות ושל ועדת טרכטנברג, או שהם מבינים שעדיף להחליף דיסקט ולהוביל את השינויים במקום לתת לרחוב ולפייסבוק לגרור אותם לשם.

לא נשיא עצות לפוליטיקאים, לשרי הממשלה ובוודאי לא לאנשי המונופולים והפירמידות - הם יודעים לכלכל את מעשיהם טוב יותר. כמו זהבית כהן עד לפני שבועיים, כולם משוכנעים שהגל הזה - שבו לציבור יש לפתע כוח - הוא קצר מועד: הוא יעבור, ואנחנו נחזור לסדר הכלכלי והחברתי שכה היטיב עמם בחמש השנים האחרונות.

ייתכן שהם צודקים וזהו גל בלבד. אבל אם תבוא אחריו רגיעה של שבוע, חודש, רבעון, שנה או שנתיים - זה רק מבטיח שהגל הבא יהיה גבוה וחזק יותר. כי התוואי הכלכלי והחברתי שבו נע המשק הישראלי אינו מבטיח, וכל יום שחולף גדל מספרם של הבלתי מחוברים שמחוברים לפייסבוק, וכל יום מחלחלת לבלתי מחוברים באטיות ההכרה כי הפער העצום ביניהם לבין המחוברים אינו גזרת גורל ואינו רק סיפורם האישי או אנקדוטה מקומית - הוא תוצר של מה שפרופ' מנואל טרכטנברג תיאר בדו"ח כ"תמונה סדורה ושלמה, מערכת שעוצבה לאורך השנים כדי לשרת אינטרסים צרים".

עבור מי שרואה באירועי החודשיים האחרונים חלון הזדמנויות לשינוי התוואי שבו אנחנו צועדים, השבוע וחצי שנותרו עד סוף החגים הם זמן טוב להרהר בדרכים האפשריות להציל את השוק החופשי, את המגזר העסקי ואת המגזר הציבורי בישראל.

דו"ח טרכטנברג ודו"ח ועדת התחרותיות והריכוזיות הם ניסיון ראשון של הממשלה מזה שנים ארוכות לשנות את מבנה המשק הישראלי. הם עושים רק צעד אחד במסע ארוך של שינויים מבניים, תקציביים ותפישתיים במשק - אבל הכיוון של שניהם נכון. עד לפני כמה חודשים הסיכוי להגשתם של דו"חות מסוג זה ולהעברתם בכנסת ובממשלה היה קלוש, משום שהנהנים מיישומם הם הבלתי מחוברים - אנשים חסרי פנים, שמות שאינם מאורגנים, ללא לוביסטים רבי עוצמה, שרים שעובדים אצלם, עיתונאים שמלקקים להם ועורכי דין שסרים למרותם. לעומת זאת, רשימת הנפגעים מיישום הדו"חות האלה שמית ומדויקת: כמה טייקונים ממונפים השקועים בחובות ענק, כמה עשרות אנשי עסקים הפועלים בשווקים לא תחרותיים וכמה מונופולים ציבוריים שהעובדים שלהם לא צריכים להטריד את עצמם כבר שנים בשאלת אספקת שירותים הוגנים במחירים הוגנים ותחרותיים.

כדי לרסק את הדו"חות האלה יפעילו הנהנים מהסדר הקיים את כלי הנשק האסטרטגי ביותר שלהם: טיעונים הפוכים. הם ירתמו לצורך העניין את הסוציאליסטים ואת הקפיטליסטים - את אלה שרוצים להצטייר כחברתיים ואת אלה שרוצים להצטייר כחובבי השוק החופשי.

מהאגף הימני נשמע צרחות כאילו הדו"חות הם אנטי-עסקיים ומהאגף השמאלי נשמע שהדו"חות רוצים לרסק את המגזר הציבורי.

ולכן זה הזמן וזה המקום להסביר באריכות ובפירוט שוב ושוב שהרפורמות המבניות שעל כיוונן מצביעים טרכטנברג ושני נועדו להציל ולחזק את השוק החופשי ואת המגזר הציבורי בישראל. וכן, שוק חופשי חזק ומגזר ציבורי חזק אינם ניגודים אלא שני רכיבים במדינה שרוצה להתקדם למדינת רווחה בת קיימא - כלומר רווחה שאפשר לממן לאורך זמן מבלי להגיע לפשיטת רגל.

הריבוי של מונופולים ואוליגופולים והתרחבות הפירמידות הפיננסיות בישראל פוגע בתדמיתו של המגזר העסקי בישראל ועלול להביא למחאה גוברת של הציבור נגד עסקים. זאת תהיה טעות היסטורית, מדרון חלקלק שבסופו נגזור על עצמנו הרס כלכלי. השוק החופשי והמגזר העסקי הם מנועי הצמיחה של המשק, והם מייצרים את התוצר שאתו אפשר לממן את השירותים החברתיים האיכותיים שכולנו רוצים.

הבעיה היא שבשנים האחרונות השוק החופשי בישראל עבר תהליך של היחלשות לאחר 20 שנה שבהן הוא התפתח והתחזק: התנופה שיצרו תוכנית החשיפה של המשק, הרפורמות בשוק ההון, הגלובליזציה ומהפכת ההיי-טק - הלכו ודעכו. הממשלה שהפיחה תחרות ויצרה תנאים ללחצי שוק בריאים התעייפה, הסתאבה ולעתים התקרנפה - ויצרה או שימרה ריכוזיות ועשרות מונופולים פרטיים וציבוריים שמדכאים את המשק ומייקרים את עלות המחיה.

החיבור שנעשה בחודשים האחרונים בין טובת המגזר העסקי לבין טובת המונופולים וקבוצות הריכוזיות הוא מסוכן. זה הזמן של אנשי המגזר העסקי האמיתי, התחרותי, שאינם שואבים את כוחם מרגולציה רופסת, ממבני שוק ריכוזיים ומחיבורי הון-שלטון, לקום, לדבר ולייצג את המגזר שלהם. עליהם להגיד לציבור בכלל ולאנשי המחאות בפרט: אנחנו הפתרון ולא הבעיה.

הוא הדין במגזר הציבורי: מטרת השינויים המבניים בו ובניהולו אינה להחלישו - אלא לחזק אותו. הגדלת תקציבים למגזר הציבורי ללא שיפור הניהול, הבקרה, ההמשכיות, התכנון וכוח האדם היא מיותרת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע. כסף שנשפך לתוך מערכות לא מנוהלות או מושחתות הוא כסף רע שלא מביא לשיפור בשירות, ורק מכביד על משלם המסים היום או עוד 10 שנים.

הדחליל החביב על הסוציאליסטים והקפיטליסטים של ההפרטה הוא כלי לשימור המצב הקיים. הפרטה אינה מטרה אלא כלי לשיפור השירותים לאזרחים. יש שירותים שאפשר להפריט ולהפוך אותם לטובים, ויש שירותים שאי אפשר להפריט. יש שירותים שכדאי להוציא למיקור חוץ ויש שירותים שעדיף שהממשלה תספק בעצמה. אבל בין אם מוציאים שירותים למיקור חוץ או משאירים אותם בממשלה, האחריות לאספקת שירותים טובים ולהגנה על זכויות העובדים נשארת בידי הממשלה. וכשאומרים "הגנה על זכויות עובדים", אין הכוונה לקבוצות עובדים מסוימות שכרגע מחוברות לשאלטר, לשיבר, לוועד, למרכז מפלגה או לטייקון - אלא לכלל העובדים במדינת ישראל.

דו"ח טרכטנברג מסביר היטב מדוע נכשלת הרגולציה הממשלתית הישראלית שאמורה להכניס תחרות לשווקים מונופוליסטיים ומדוע נכשלה הממשלה בהפרטה או במיקור חוץ של שירותים ציבוריים. אבל הוא גם מסביר שאם רוצים, הממשלה יכולה לייצר מבנה שוק תחרותי - שבו הרגולטור לא צריך להילחם מדי יום במונופוליסטים אלא להשאיר לכוחות השוק את הפעלת הלחץ היום-יומי על השחקנים. טרכטנברג גם מנסה לשרטט מתווה למוסדות ממשלתיים שיוכלו לפקח על שירותים חברתיים שיבוצעו על ידי השוק החופשי ולנהל אותם.

כמובן שהרבה יותר כיף להתחנף לקולות הקיצוניים שאומרים שיש צורך בממשלה שעושה הכל וביותר תקציבים מחד גיסא, או לקולות שאומרים שאסור לגעת במונופולים הפרטיים כי צריך להיות "בעד עסקים" מאידך גיסא.

אבל במקום להתחנף ולהשתמש בסיסמאות אפשר גם לבחור באפשרות שלישית: להתעמק בנושאים האלה ולהודות שאין חילוקי דעות אמיתיים בין הצדדים כאן, כי בסופו של דבר כולם רוצים לחזק את המגזר הציבורי ואת המגזר הפרטי. השאלה היחידה היא אילו מודלים עובדים ואיך הממשלה וסוכנויותיה צריכות להשתנות בעשור הקרוב כדי לספק שירותים טובים יותר ולייצר מבני שוק תחרותיים יותר.

במגזר העסקי קוראים לדבר הזה ניהול. אבל לא מדובר רק בסוגיות ניהול שמוכרות מהמגזר העסקי - כי במקרה הזה התכנון הוא לטווחים ארוכים מאוד, הקואליציות שייצרו שינוי הן קריטיות והצורך לתקשר ולהסביר כל דבר לציבור רחב הוא הכרחי. הלחצים והאינטרסים לשימור המצב הקיים הם אדירים. המחאה של קיץ 2011 הגישה לממשלה, למגזר השלישי ולכל הפעילים החברתיים שרוצים לשנות את המדינה ואת השיטה הזדמנות חד פעמית להתחיל בתהליך הזה, כי הקשב, הערנות, ההבנה והמחויבות של מאות אלפי אנשים, שעד היום נתנו לדמוקרטיה הישראלית להתנהל בלעדיהם, גדלים מיום ליום, והם הכלי החשוב ביותר ליצירת השינוי.

ההזדמנות האמיתית של דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ומאות אלפי האנשים שהם סחפו אחריהם לקום ולפעול היא לא להגדיל את הגירעון או החוב הממשלתי, להשפיל את החזקים או להוריד את מחיר הקוטג'. ההזדמנות הרבה יותר גדולה מכך: להפוך מאות אלפי ישראלים חכמים ושוחרי טוב למעורבים, ולהוביל שינויים שהמבנה הדמוקרטי, הפוליטי וגם התקשורתי בישראל לא איפשר עד היום. המשק בנוי כיום כמות שהוא כי זהו שיווי המשקל שנוצר בין הגורמים החזקים והמאורגנים במשק: הוועדים, הטייקונים, המגזרים המאורגנים והישראלים האדישים. את שיווי המשקל הזה צריך להפר, והדרך לעשות זאת היא רק בכך שהבלתי מחוברים יתחילו להתחבר למציאות.

אם זה נשמע מסובך - אולי כדאי שתקראו את זה שוב, כי זה נוגע לחיים של כולנו כאן.

כמובן שאפשר לקרוא ביום הכיפורים ובחגים הבאים עלינו לטובה עוד כתבה על הקרבות הגדולים של המלחמה הנוראית ב-1973, על חשבון הנפש של הזמר, הדוגמנית, הפוליטיקאי, הטייקון, הכדורגלן והשדרן - וזה גם כיף. אבל בעוד חמש או עשר שנים אולי תשאלו את עצמכם איפה הייתם ביום הכיפורים שאחרי קיץ 2011: אם ניצלתם את ההזדמנות ואת המומנטום שנוצרו באותו קיץ כדי להתחיל לשנות את השיח הציבורי במדינת ישראל ולהוציא את המדיניות הכלכלית מהידיים של האינטרסנטים שנהנים מהמצב הקיים - או שהשארתם את המלאכה הזאת לימים רעים וקשים יותר, שבהם נהיה עם הגב אל הקיר.